|
|
עמוד:8
פרחים בקנה | 8 ומה טפל בעולמו של צה"ל . כמה ברורה הידיעה בעתות שכאלו שחיי חיילנו עדיפים מחיי האויב ללא שום התלבטות , כמה חדה ההבנה שההחלטות המבצעיות חייבות להתקבל בידי מפקדי השדה שצועדים בראש הגייסות בקריאת "אחריי", לא פעם תחת אש אויב, ולא בידי שופטים מדושני עונג המפלפלים בקוצו של חוק כשהם גוזרים את גורלם של חיילים בשדה הקרב ושל תושבי יישובי הספר תחת תאורת הפלורסנט ובאוויר המזגנים המטרטרים . אולם לתודעה הברורה והחדה הזו יש אויב, ולמוסכמות הבסיס הלאומיות הללו יישנם יריבים אכזריים — השכחה והשגרה . הזיכרון הציבורי שלנו קצר מאוד . אירוע רודף אירוע, המוחות שלנו נתונים לאלפי שעות של פרשניות, פרסומות, טרדות יומיומיות ואינסוף הסחות דעת, בקצב שגרה מסחרר שכזה מספיקים חודשים ספורים לזיכרון הציבורי בישראל בכדי לשכוח לחלוטין מערכה קשה, אשר במושגים לאומים-היסטוריים אך זה עתה התרחשה . מהר מאוד תחושת החירום והאחדות נהפכת להחלפת מהלומות פומבית, חיפוש אשמים, וועדות החקירה מזמנות את העדים, עורפות ראשים וכל שנותר מגבורת הלוחמים "וזיו העלומים וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ" הוא אינספור אייטמים על "איפה נכשלנו", "מי נתן את ההוראה ? " ומי בסופו של דבר הואשם והודח . שורש התופעה שתוארה לעיל היא תפיסת עולם שהחלה לצבור תאוצה בהוויה הישראלית בעשורים האחרונים ותמציתה היא שכחת הצורך הקיומי שדרש את היציאה לקרב ממש יום לאחר שוך הקרבות, והשאיפה ( הבלתי ריאלית, לצערנו ) שהמלחמה תתקיים ללא נפגעים ותקלות . לצד זאת אנחנו מוצאים חוסר נכונות הולכת וגוברת להקרבה ולמסירות נפש עבור ערכים לאומיים . תפיסת עולם זו נובעת כנראה מתהליכי עומק שעוברים על החברה בישראל
|
|