|
|
עמוד:11
המדקה | 11 כנראה לדבר גם על תחושת שייכות, על מידות שונות של חיבור — למקום, למסורת, לדת, לזהות לאומית, לציבור, לתרבות, לשפה . שאלתי פעם אשת שמאל אחת באיזה פאנל בטלוויזיה אם היא שמחה ביום העצמאות . עצם השאלה הכעיסה אותה . אבל היא לא אמרה שכן . לקח לי זמן רב להבין שזו לא רק תופעה ישראלית, ושיש מי שכבר זיהו אותה . בכל מקום במערב הדמוקרטי, ויש להניח שגם מעבר לו, יש אלמנטים כאלה — אליטות שחוות את הלאומיות של ארצן כמו משקולת על הצוואר, כמו צרות אופקים, כמו אנכרוניזם שהוא גם נגוע מוסרית באבק של שנאת זרים, אם לא גרוע מזה . צריך כנראה להתבגר בלב הקלסטרופוביה הפרובינציאלית של ישראל כדי שלא יעלה על דעתך שגם אנשים שם במרחב הבינלאומי הפתוח מרגישים סגורים בפינה משלהם, מחפשים גם הם מרחב פתוח ודרך להתעלות מעל לאומיותם הצרה כדי להצטרף לאיזו רפובליקה בין-לאומית נאורה — כבר לא של צופי סיינפלד אלא של צופי נטפליקס . הייתי צריך לחשוב על זה קודם, בתור אחד שחווה בלימודים באוניברסיטה אמריקאית את הבוז של אמריקאים משכילים לארצם . אבל לקח לי זמן לחבר את מה שראיתי פה למה שראיתי באמריקה, לסנטימנטים דומים במקומות אחרים, ולהבין שאי-אפשר להסתפק בהסבר מקומי לכך שגרמנים, למשל, מחפשים באיחוד אירופה דרך להתעלות מעל גרמניותם . יש כאן תופעה כללית יותר שאחרים כבר זיהו : אליטות שתחושת הקִרבה שלהן לאליטות בארצות אחרות גוברת בזמן שההזדהות שלהן עם בני עמם פוחתת . אנחנו נוטים לזהות את המגמות האלו עם השמאל . הסלידה של חלק גדול של השמאל מהלאומיות, וחלומותיו על סולידריות מעמדית עולמית, אינם חדשים אחרי הכול . אבל זה לא יכול להיות
|
|