המקרה האמריקני והמקרה הישראלי: מדוע אין בתי ספר בזיכיון בישראל

עמוד:14

14 | מדוע הם שונאים בתי ספר פרטיים ? המורים ( ובתיכונים : ארגון המורים ) הייתה מאבדת את המונופול שלה על המורים . היש מונופול המוכן לאבד מכוחו ? * * * חוסר האמון של משרד החינוך ביכולת של אחרים לפעול טוב ממנו מופנה לא רק כלפי חוץ, אל ארגונים חינוכיים אחרים, אלא גם כלפי פנים : אל אנשי החינוך שהוא בעצמו מעסיק ואל מנהלי בתי הספר שלו בעצמו . בתי הספר בישראל, גם הטובים שבהם, פועלים תחת סד מגבלות קיצוני של משרד החינוך . ממטה המשרד הממוקם בבניין לב-רם בירושלים מנסים מאות פקידים בעשרות אגפים לנהל כל כיתה וכיתה בכל בית ספר בארץ . המשרד מגדיר את תוכנית הלימודים בכל מקצוע, קובע כמה שעות יילמד, מתי יש ללמד אותו, מאילו ספרים, ובאילו אמצעי הוראה ; הוא מגדיר את מבנה הכיתה ואת גודלה, את מערכת השעות השבועית ואת לוח השנה הבית ספרי ; הוא דורש מהמנהלים מילוי דו"חות בסרט נע שאין לו סוף, ומנפיק מדי שנה עשרות חוזרי מנכ"ל מחייבים . משרד החינוך מנסה לייצר אחידות בתשומות, בדרכי ההוראה ובכוח ההוראה — כדי להגיע לשוויון בתוצאות החינוכיות, שהוא במידה רבה בלתי-מושג . מחירה של האחידות הכפויה הוא עצום : בתי ספר עם אוכלוסיות שונות ובעיות שונות אינם יכולים להתאים את המשאבים שלהם לצורכיהם . יש כאן חוסר אמון הנובע מרצון לשלוט בכל היבטי העשייה החינוכית — אבל גם עומס רגולטורי מהסוג הרגיל . ריבוי הפקידים, האחראים, הדיסציפלינות והמפקחים, המתגדרים כל אחד בתחומו ומצמיחים בו קומות על קומות של דרישות, כללים, פרטים ונהלים, אינו מאפשר לקיים את העבודה הבסיסית של בתי הספר . מנהלי בתי הספר בישראל נאלצים לנהל בידיים קשורות מאחורי הגב . הם אינם יכולים לשלוט בשני ההיבטים החשובים ביותר של ניהול בית ספר : בתקציבו של המוסד, ובכוח ההוראה שלו . התקציב

הוצאת סלע מאיר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר