|
|
עמוד:13
המירה האמרייני והמירה הישראמי | 13 שלושת הפרמטרים המבחינים בתי ספר בזיכיון מבתי ספר רשמיים — חופש פדגוגי ניהולי, העסקה עצמאית של מורים ומערכת הפועלת בתנאי בחירה ותחרות — מנוגדים ב- 180 מעלות לדרך שבה מנוהלת מערכת החינוך בישראל מיום הקמתה כמונופול חינוכי בישראל . בישראל כמעט אין בתי ספר פרטיים, במיוחד לא בחינוך היסודי — שבו רוכשים הילדים את מיומנויות היסוד שיכתיבו במידה רבה את עתיד השכלתם . רוב רובם של בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים הם בתי ספר רשמיים בבעלות המדינה, שהמדינה היא גם המפעילה שלהם וגם המפקחת על פעילותם . בבתי ספר אלה מכתיב משרד החינוך את כל היבטי העשייה החינוכית, כולל העסקת המורים, הגדרת אמצעי ההוראה וניהול התקציבים . לו שימש משרד החינוך כרגולטור שתפקידו לוודא שתלמידי ישראל מקבלים השכלה ראויה, לא היה אכפת לו אם מספקת אותה עמותה אחת או אחרת, ובאיזו פדגוגיה היא בחרה ללמד . כרגולטור, משרד החינוך צריך להגדיר את היעדים שעל בתי הספר להשיג, לבחון אותם עליהם, ולהגדיר קווי יסוד לפעילות החינוכית ( הנחיות בטיחות, לימודי ליבה, קווים אדומים חינוכיים, איסור על מיון תלמידים וכיוצא באלה ) . אבל כיוון שמשרד החינוך משמש בעצמו שחקן בשדה החינוכי, הוא איננו מעוניין בתחרות שתאיים עליו . וכיוון שהוא מונופול בשדה — הוא שומר על מעמדו ככזה . אם יתאפשרו בתי ספר שינסו לפעול אחרת, אולי יתגלה כי משרד החינוך אינו עושה את עבודתו בצורה הטובה ביותר . המערכת הציבורית מגנה על עצמה, גם על חשבון הילדים . אין פלא שבישראל מי שבולם את כניסתם של בתי ספר בזיכיון למערכת הוא מי שעמד נגד כל שינוי ורפורמה שנדרשה במערכת החינוך הישראלית מאז ומעולם . לצערנו מדובר בשני הגורמים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על מערכת החינוך הישראלית : משרד החינוך וארגוני המורים . אם היו בתי ספר בזיכיון בישראל, משרד החינוך היה מאבד את המונופול שיש לו על בתי הספר, והסתדרות
|
|