|
|
עמוד:12
12 | מדוע הם שונאים בתי ספר פרטיים ? בהרבה סקרי שביעות רצון . ההישגים של המערכת הידרדרו עם השנים . מבחני פיז"ה ( PISA ) שעורך הארגון לשיתוף פעולה כלכלי, OECD , מצביעים באופן עקבי על כך שהישגיהם של תלמידי ישראל קרובים לממוצע במדינות המפותחות או פחותים ממנו : ישראל ממוקמת במקום ה- 42 מבין 79 מדינות שנבדקו במדעים, במקום ה- 37 באוריינות קריאה, ובמקום ה- 41 במתמטיקה . שיעור המצטיינים בישראל זהה לממוצע OECD-ב ( % 3 ) , אבל שיעור הנכשלים בישראל גדול בהרבה ( % 22 בהשוואה ל- % 13 במדינות OECD-ה ) . ההישגים הדלים שמציגה מערכת החינוך בישראל באים למרות גידול משמעותי בתקציב החינוך בישראל . לאורך שני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית, תקציב החינוך בישראל כמעט שולש : בשנת 2002 תקציב החינוך עמד על 24 מיליארד שקלים, ובשנת 2020 הוא הגיע לכ- 60 מיליארד . חלק מזה נובע כמובן מכך שבישראל ילודה גבוהה ומספר התלמידים גדל, אבל גם התקציב פר תלמיד גדל בתקופה זו בשיעור ריאלי של כ- 46 אחוזים . אחרי עשורים של שימוש בתירוץ "אין תקציב", לא הצליחה מערכת החינוך להסביר מדוע גידול כה רב בתקציב לא הצליח לשפר את ההישגים בתוכה . שיעור ניכר מהתקציבים המוגדלים הופנה להעלאת שכר המורים באמצעות שני הסכמי השכר הגדולים 'אופק חדש' ו'עוז לתמורה', אך עדיין ללא שיפור ניכר . בשנים האחרונות מצטברות ראיות לכך שלמרות העלייה בשכר המורים חלה ירידה באיכות כוח ההוראה בישראל . לאור אלה עולה ביתר שאת השאלה : מדוע לא לנסות משהו אחר ? מדוע משרד החינוך אינו מאפשר ליזמים חינוכיים, שאינם חסרים בישראל, ליצור בתי ספר אחרים ? אם בתי הספר הממלכתיים אינם עושים את עבודתם, מדוע לא לאפשר לעמותות או קבוצות הורים לנסות דרכים חדשות ללמד ולחנך ? התשובה זהה לצערנו לתשובה לשאלה שבכותרת ספר זה . מערכת החינוך הרשמית בניו-יורק העמידה התנגדות לבתי ספר בזיכיון כי הם עשו את עבודתה טוב ממנה, וגם משרד החינוך הישראלי אינו מעוניין בתחרות שעלולה להוכיח את קוצר ידו .
|
|