|
|
עמוד:10
10 להבתו של נר תצטרך לבאר . באמצעות הלהבה הנתפסת כמושא חלימה, ה מטא פ ורו ת הקרירות ביותר הופכות באמת לד י מ ויים . מטאפורות בדרך כלל אינן אלא העתקה ממקומן של מחשבות, שנעשית מתוך הרצון לנסח אותן טוב יותר, לנסח אותן אחרת, ואילו הדימוי, הדימוי האמיתי, כאשר הוא מופיע בדמיון כחיים ראשוניים, נוטש את העולם הממשי למען העולם המדומיין, הדמיוני . באמצעות הדימוי המדומיין אנו מתוודעים אל אותה מוחלטוּת של החלימה שהיא הח ל י מ ה הפ ואטית . וכך, במקביל, כפי שניסיתי להראות בספרי האחרון 2- אבל האם הצליח אי פעם ספר אחד לומר את כל דברי השכנוע של מחברו ? -אנו מתוודעים גם אל ישותנו החולמת, יצרנית החלימות . אדם חולם המאושר לחלום ופעיל בחלימתו, נוגע בפיסת אמת של הקיום, בגורלו של הקיום האנושי . מבין כל הדימויים, דימויי הלהבה - התמימים כמו המחוכמים ביותר, החכמים כמו המשוגעים - נושאים חותם של שירה . כל חולם להבה הוא משורר בכוח . כל חלימה אל מול הלהבה היא חלימה שמעריצה . כל חולם להבה שרוי במצב של חלימה ראשונית . ההערצה הראשונית הזאת נטועה בעברנו הרחוק . הלהבה זוכה בלבנו להערצה טבעית, שלא לומר : הערצה מוּלדת . הלהבה מטעימה את העונג לראות, מעבר לכל מה שראינו אי פעם . היא מכריחה אותנו להביט . הלהבה מזמינה אותנו לראות בפעם הראשונה : יש לנו אלף ואחד זיכרונות ממנה, אנו חולמים עליה כזיכרון עתיק מאוד ואף על פי כן אנו חולמים עליה כמו כולם, אנו נזכרים בה כמו שכולם נזכרים-לכן, בהתאם לאחד מ עק ר ונ ות י ה ה ק ב ועי ם ב י ות ר של החלימה אל מול 2 [ בשלאר מתכוון לספרו הפואטיקה של החלימה ( La Poétique de la rêverie ) שראה אור בשנת 1960 . כל הערות המתרגמת מופיעות בסוגריים מרובעים . ]
|
|