|
|
עמוד:14
[ 14 ] איתני הטבע שבחברתם לא צריך "להתנהג" אלא רק להיות ; שמולם הכול מתגמד . השיעמום הקל הופך להתרגשות סקרנית, לאנרגיה, להשראה, לחשק לדבּר בכתב, להטיל מילים על הדף, להשתתף במשחק שביניהן, להבחין איך זו דומה לזו, וזו ההפך, וזו קוראת לזו לעמוד לידה, וכיצד כל אחת גם אומרת משהו וגם משמיעה צליל וגם מציירת תמונה . . . וצריך להיות מהירה מספיק ולארגן את כל זה למקהלה . ואחר כך להביא את השיר למורה כדי שתדפיס אותו בעלון בית הספר, וכך ל"זוּלוּ" תהיה הצדקה להיות קצת מוזרה, הלוא היא משוררת . התחלתי לפרסם שירים בעיתוני הילדים והנוער, ובעיקר התחלתי לקרוא . כבר הזכרתי את רובינזון קרוזו . הספר הזה פתח לי צוהר אל העולם הגדול, שבו עדיין קיימים איים בודדים ואפשר להתחיל הכול מחדש ! הערצתי את קרוזו . מעולם לא הבנתי מדוע ציפה שתבוא ספינה ומדוע ויתר על האי . כשגדלתי גיליתי את שירי רחל ואברהם שלונסקי . למקרא השורה של רחל "כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה — לֹא בֶּעָבִים, 3 הבנתי שהאי 2 והשורה של שלונסקי "לְחַדֵּשׁלֶכְתֵּנוּאֶל הָעַיִן",מֵעָל", שלי יהיה כאן בארץ . כבר הרגשתי אז את חשיבות הזיקה למקום מוגדר — מקום שהופך לעוגן פיזי ואף מאפשר לחוות את כל טווח החוויות הרוחניות "שבין אדם למקום" . 2 רחל בלובשטיין, "כאן על פני האדמה", רחל : שירים מכתבים רשימות קורות חייה , תל אביב : זמורה ביתן, תשמ"ה 1985 . 3 אברהם שלונסקי, "זמר", כתבים , תל אביב : יחדיו, 1971 .
|
|