|
|
עמוד:13
[ 13 ] גל ענק בא בסערה והנחית ערֵמת צדפים לרגלי המערה, ובראשה הייתה מונחת קונכייה עצומה ! כנראה הים שולח לי את הסיפור שלו בקונכייה, חשבתי לעצמי, וירדתי להביא אותה . ביד אחת הצמדתי אותה אל אוזני ובשנייה אחזתי בעיפרון, מוכנה לכתוב את הסיפור . אבל גם הפעם שמעתי רק "הָיֹה הָיָה . . . הָיֹה הָיָה . . . הָיֹה הָיָה . . . " עמום . רציתי כל כך לכתוב משהו שאביא למורה, משהו שאולי יגרום לה לאהוב אותי . ניסיתי להמשיך את ה"הָיֹה הָיָה" וכתבתי : "הָיֹה הייתה ילדה שכולם שנאו אותה וקראו לה זוּלוּ, כי היא תמיד הייתה פרועה . . . " . ואז הרמתי עיניים אל הים . עכשיו הוא היה שקט וזוהר תחת השמש, כאילו מלמד אותי לא לקחת ללב . למעלה חלף שחף וצחק . הייתי בטוחה שהוא צוחק עליי . והסירה עם המפרשים הלבנים שם רחוק . . . אולי היא באה לקחת אותי ? כל הדברים נראו לי כאילו הם קשורים אליי . מחקתי את השורה על הילדה המסכנה . כתבתי משהו על הים הנפלא שיודע להרגיע את עצמו, על הצחוק של השחף שהוא ההֵפך מהבכי שלי, ועל כך שהוא לבן כמו הקצף וכמו מפרשי הסירה . דפּי המחברת נמלאו מילים . היו לי המון רעיונות שלא הספקתי לכתוב אותם . התרגשתי לגלות כיצד הרעיונות צצים ואיך המילים מנסות לתפוס אותם . היו המון מילים . עשיתי בהן סדר . היה לי זמן . אחר כך התחלתי להחליף מילה במילה, עד שהופיעו חרוזים . ובזמן שנותר חיפשתי חרוזים טובים יותר . כאשר השמש הייתה במקום שהצביע על השעה ארבע בערך, השעה שבּהּחוזרים מ"בית הספר לילדי אימהות עובדות", היה בידי שיר בן שמונה שורות . קמתי ללכת הביתה . לא סיפרתי לאף אחד . רציתי להישאר קצת לבד עם מה שקרה לי במערה — עם כל המשחק המילולי, עם האושר החדש שגיליתי . מאז אני מבקשת לשחזר את האושר ההוא . נעשיתי מיומנת בשחזור התנאים : הימלטות מהחברה הבעייתית של בני אדם אל
|
|