עקבות בנפש

עמוד:13

מה קורה אם מה שאיננו זוכרים בכל זאת נשאר זָכוּר, חרף מאמצינו ? כבתם הבכורה, העבר הטראומטי שלהם נותר חי בגופי . גדלתי בצלן של המלחמות בארץ, ולעתים קרובות מאוד אנחנו, הילדים, פחדנו, אבל לא היינו מודעים לחלוטין לעובדה שאנו גדלים בצלה של השואה ושאלימות, שכול וצער אינסופי הם חלק מהמורשת הלאומית שלנו . מלחמת יום הכיפורים, המלחמה החמישית מאז קום המדינה, פרצה כשהייתי בת שנתיים בלבד ; אחותי נולדה ביומה הראשון . כמו כל הגברים, גם אבי גויס למילואים, ואני נשארתי עם השכנה בזמן שאמי נסעה לבדה לבית החולים כדי ללדת . המלחמה נחתה על כולם בהפתעה, וחיילים פצועים רבים הובהלו אל בתי החולים . בשל הצפיפות, היולדות הועברו למסדרונות . לא זכור לי הרבה מהמלחמה ההיא, אבל כרגיל בחוויות ילדות, תפסנו את האירועים כאילו זו דרכו של עולם . שנים אחר כך עוד תרגלו בבתי הספר מדי חודש בחודשו ירידה למקלטים . אנחנו, הילדים, שמחנו לרדת למקלט, כי במקום ללמוד שיחקנו שם במשחקי קופסה והתלוצצנו על האפשרות שטילים יפגעו בנו, או שמחבלים ייכנסו עם נשק וייקחו אותנו בני ערובה . לימדו אותנו שאנחנו יכולים להתמודד עם כל דבר, גם אם הוא קשה, שסכנה היא חלק מהחיים ושעלינו להיות אמיצים ולשמור על חוש הומור . בבית הספר לא פחדתי, אבל בלילות דאגתי שמא מחבל יבחר דווקא בביתנו מכל הבתים, ולא אוכל להציל את משפחתי . חשבתי על כל מקומות המסתור המוצלחים שאנשים מצאו לעצמם בשואה : מרתף, עליית גג, מאחורי ארון ספרים, בתוך ארון בגדים . הסוד היה לשמור על שקט מוחלט . אבל שמירה על השקט דווקא לא היתה הצד החזק שלי . כנערה התחלתי לעסוק במוזיקה ותהיתי אם זה בעצם כל מה שאני צריכה ‑ עקבות בנפש  13

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא