|
|
עמוד:14
| פתאום היתה מלחמה 14 בפרטיות חדר העבודה התנהל חשבון הנפש הפרטי שלי . אני ועצמי . מה עשית . מה לא עשית . מה תרמת . מה לא תרמת . וכמו תמיד היו מגיעים ובאים ההרהורים על המוות . והבנתי שהתחלתי לכעוס עליו, ממש לכעוס, רק אז . באוקטובר 73 ' . כשכולנו היינו צעירים . ורצינו לטרוף את החיים . ופתאום, משום מקום, ובלי התרעה, הוא הגיע . והתנפל . וגם חשבתי הרבה על זה שנותרתי בחיים, והם לא . ושמחתי על מזלי . והתעצבתי עליהם . ועל משפחותיהם . ובעיקר חשבתי על מה שעוד יכולנו לעשות יחד . ולחוות יחד . ועל מה שלא הספקתי לשאול אותם ועל מה שלא הספקתי לומר להם . אחר כך ניגבתי את הדמעות וכשמצאתי בי את הכוחות הצטרפתי למעגל האהבות הפרטיות שלי בסלון הבית, או במרפסתו . ואחזתי שוב בחיים . וכבר הייתי כתמול שלשום . ולא הותרתי עדויות וסימנים מרשיעים . * * * ב- 2007 זה נחת, סופית, גם במגרש שלי . פנו אליי . בוא תעשה ספר על חטיבה 188 . למה אני ? איך אני ? מי אני ? בסוף השתכנעתי . שנתיים אחר כך יצא לאור הספר, "על בלימה" . חשבתי שזהו . אחד ודי . תמי, אהבת חיי והצד הרציונלי במשפחה, אמרה לי : זה לא . אני מכירה אותך . זה לא . ואת המכתב המרגש הזה שכתבה לך האישה של הלוחם ההוא, שאין מספיק מילים במילון כדי להודות לך על כך שבעקבות "על בלימה" הבאת לה בעל חדש ואבא חדש לילדים — את המכתב הזה תתלה על לוח השעם שמול שולחן העבודה שלך, וכל אימת שתתקשה בהמשך, כי יהיה המשך, שא עיניך אל המילים וזכור מה הייעוד שלך . לעשות תיקונים נדרשים . לבודדים . ליחידות . לדור שלם . לך .
|
|