|
|
עמוד:13
| 13 קצוות פרומים ואולי היה זה תמרור גיל החמישים, שרובנו חגג באותה השנה, שהצביע על פרידה מאולצת ממעיין הנעורים . ואם כבר פרידה אז בוא ניזכר במה שהיה אז . כשהיינו נערים . ואם להיזכר אז עד הסוף . בלי כבלים ואזיקים ? אולי . כך או כך, לא משנה איפה לחמת את המלחמה ההיא . תותחן . שריונר . גולנצ'יק . צנחן . הנדסה . חיל האוויר . יחידות מובחרות . לפתע כולם רצו לדבר . ולהיפגש . ולחלוק . כל אחד כמיטב יכולתו . והתחילו חיפושים, שהרי היו שלא נפגשו מאז . ולשם כך גם גויסו בלשים פרטיים ומשרדי חקירות שיאתרו את פלוני התותחן ואלמוני הטען . ובסוף הרוב מצאו אחד את השני . ונפגשו . בבתים . באולמות . וישבו יחד . לעיתים רק לוחמים . אחרים עם נשותיהם . והיו קריאות שמחה . וקריאות התפעלות . וגם מלמולי מבוכה . ולפתע זה קרה . הסכר שהקפידו הקפדה יתרה להגיף ולאזוק במנעולים ובשלשלות, יום-יום, שעה-שעה, שלושים שנה, נפרץ לרווחה . והם דיברו . ודיברו . ודיברו . וכל מה שהיה שם זרם . והציף . ולרגע אחד הם שוב היו אותם חיילים צעירים . מבולבלים . וגם מבוהלים . וככל שהוסיפו ופתחו ולא הרפו, כך היו שם יותר דמעות . והיו גם אלה שבכו בקול . ואני, עם המלחמה הפצפונת שלי, נגיעה בהתחלה ברמת הגולן, עוד קצת בסיום במצרים, חשבתי שזה לא ממש נגע בי . טעיתי . והייתי צריך לדעת את זה לא רק בגלל הבכי הארוך, כל כך ארוך, שטלטל אותי כשהביאו את אילן מהקבורה הארעית בקיבוץ בארי למנוחת עולמים בקרית שאול . הייתי צריך לדעת את זה גם בשקלול השנים שחלפו מאז . כשרגע לפני יום הכיפורים, שנה-שנה, הייתי מתכנס לתוכי . רק לתוכי . והייתי מודיע שאבא צם . וגם תירוצים אחרים . ולמדתי לקחת את הזמן . וזה התאים לי . ואת כל מה שהתודעה הדחיקה והכחישה במהלך השנה הייתי מכיל ומעכל . בלי שישמעו . בלי שיראו .
|
|