|
|
עמוד:12
| פתאום היתה מלחמה 12 ואחר כך נגמרה המלחמה . והרחק מעיני החניכים, בקורסי מפקדי הטנקים שהעברנו במצרים, ואחר כך בסיני, היינו דוהרים על הג'יפ ושרים, "ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר, כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח" . ובשלב הזה חשבתי על אילן . בעיקר . אבל גם על אבינועם . ואמוץ . ואילן השני הקיבוצניק . וליאור . ושבתאי . ויגאל ומיכאל וקובי מהשכונה . ואבי הספורטאי המצטיין מהמושבה . ועל המדריכים שלנו . ועל כל מי שחלם ולא הצליח לו, ונותר שם מאחור, כשנקרעו השמיים, עם החלומות, המשאלות, המאוויים והחיים . בעיקר החיים . אחר כך השלמנו את יתרת השירות בצבא . ואף אחד לא חתם . ויוני נסע לאמריקה . ואחרים אלתרו שיטות בריחה אחרות . וכל אחד עשה כמיטב יכולתו לבנות את חייו . אישה . ילדים . מקצוע . וזה דרש, בעיקר, להגיף את השער בפני זיכרונות אוקטובר 73 ' . שלא ישובו וידממו את נשמתנו . וירסקו את חיינו . ולכן, כשנפגשנו, היה דבר אחד שלא דיברנו עליו . המלחמה ההיא . והסידור הזה עבד לא רע בשביל רובנו, וכולם עשו כמיטב יכולתם לחיות את ההווה, ואפילו לתכנן את העתיד . ואז הגיעה שנת 2003 . * * * האם שלושים שנה הן פרק הזמן הנדרש לפרספקטיבה ראויה על מה שחווית ? האם שלושים שנה הן פרק הזמן הנדרש להתיר פקעות רגשיות ומכאובים ולאפשר טיפול אישי, אולי גם קבוצתי, בקופסת הזיכרונות שחרכה כל השנים את הבשר ונדחקה בקפידה מתחת לפני התודעה ? ואולי היו אלה חומרי ארכיון על המלחמה ההיא, שרק אז החלה הנגשתם לציבור ?
|
|