|
|
עמוד:13
| 13 הליפור שלי גדלתי בקהילה מחבקת, בבית ששררו בו פתיחות, אהבה וחברות . ערכים של קהילה, מעורבות קהילתית ועבודה קשה — בלשון הבית "מוסר עבודה" ועשייה למען האחר — עמדו בבסיסו . הרצון להצליח ולהיות טובה במה שאני עושה הוכיח עצמו בלימודים . הייתי חרשנית גאה . אבל בניגוד לסיפורי סינדרלה לא היה לי חלום, ובוודאי לא ידעתי "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה" . זה לא היה נושא מדובר בסביבתי הקרובה . ריח שדות וחופש אפף את בית הספר האהוב באווירה החקלאית העוטפת או בתנועת הנוער שבה הייתי פעילה . לא גיבשתי תוכנית עתידית . גם השיח בדבר הישגיות ומצוינות לא היה שגור כמו היום . כשנדרשתי לסוגיית ההשכלה האקדמית, החלו לצוף השאלות והרצונות . האם אכן היו אלה זמנים אחרים ? האם כיום אנו מטפחים עם ילדינו שיח המעודד מצוינות ומחשבה על בחירת הדרך ? אני מאמינה שכן . גם כי עולם העבודה השתנה והתקשח בדרישותיו, וגם כי הדור חכם יותר, חשוף למידע אינסופי ושואל שאלות הרבה יותר מאיתנו . הוא גם מצפה לתשובות . כלל לא חשבתי שאגיע לתפקיד בכיר בחברה גלובאלית ידועה ומצליחה ; שאטוס ברחבי העולם ואנהל שיח מלא התלהבות מול קהלים של בכירים מארצות ותרבויות שונות ; אַרצה או אעביר מפגש מקצועי, ובשפה שאינה שפת האם שלי . כן ידעתי שארצה לכתוב עבודת דוקטורט, זה היה יעד באקסל האישי שלי . בחרתי את מקום העבודה הראשון, ולשמחתי השילוב בין "מוסר העבודה" מהבית, הרעב ללמוד ומנהלים . ות שתמכו בי, יצר מסלול שאיפשר לי לרוץ קדימה . אל דאגה, לא החמצתי מכשולים בדרך . זו עבודה קשה מאוד, התמודדויות לא פשוטות בסביבות קשוחות, למידה מתמדת והמון סקרנות . לשמחתי, לא ישבתי ולו דקה בחיי לאור ניאון מהבהב וספרתי דקות איטיות בשעון קיר אפור . ואולי הניאון הוא לפעמים בתוכנו ? מאין הרעב הזה ? המוטיבציה שהביאה אותי לפעול בדרך שלא אחת הובילה להרמת גבה ? בספר זה תיחשפו רבות לשיח הפנימי הזה של הכותבות . התשובה הפרטית שלי לשאלה הזו טמונה בילדות . נדמה לי שמיום הולדתי לא ממש היה אכפת לי מה יגידו, כל זמן שהייתי שלמה לגמרי עם עצמי . ייאמר לזכות הוריי, שבכל פעם שבה חזרתי מבית הספר עצובה מאמירה פוגעת של מלכת הכיתה, או מחזיקה מבחן ובו ציון נמוך מוקף בדיו אדומה, הם מיקדו אותי למטרה אחת : מה אכפת לך ? לכי עם
|
|