|
|
עמוד:10
10 בכנות, אני מוכנה להתוודות לפני קוראַי שאני עדיין חיה בתחושה מבשרת רעות יום - יום . יש המכנים זאת ירושת הטראומה, אחרים מדברים על אֵפּיגֵנֵטיקה . כך או כך, היום שוב אינני מתכחשת לנוכחותה בתוך המבנה הנפשי שלי . למדתי לקבל את תחושת הסכנה בתור חלק ממני . כשנולדה בתי הבכורה, מצאתי את עצמי מהרהרת איך הייתי מאכילה ומחתלת אותה אילו דחפו אותי לקרון בקר והובילו אותי עם יהודים אחרים לאושוויץ - בירקנאו, כמו את סבתי שרה - חיה ואת דודתי צירל'ה, שמצאו שם את מותן . שאלתי את עצמי מה הייתי עושה לו קרה הדבר היום ? לאן הייתי בורחת ? היכן הייתי יכולה להסתתר ? אבי לא נשלח למחנה ריכוז ועל כן, במשך שנים, סירב להזדהות בתור ניצול . הוא גרס שהמונח "ניצולים" שמור לאלה שעברו את מחנות ההשמדה, ואילו הוא הצליח להקדים תמיד בצעד אחד את צבאות הנאצים וכך נמלט . ואולם, בחלוף השנים, כשהעולם התחיל להכיר במחיר הנפשי הכבד שגבו שנות האימים ההן מאנשים כה רבים, הבין אבי שגם אם הוא "רק" פליט, אין ספק שבמידה רבה הוא גם ניצול שואה . הזרע שהצמיח את הספר הזה נזרע בנסיעה לפולין ולברית - המועצות עם אבי ועם אחותי נעמי, בשנת 1990 . לאחר מכן שהיתי בישראל חודשים אחדים, תמללתי את סלילי ההקלטות מהנסיעה והתוויתי טיוטה ראשונה לספר . בהמשך השנה ההיא חזרתי לקנדה, ושם ביליתי את חודשי הקיץ בכתיבת ספר הזיכרונות שהיה עתיד להפוך ל צעד אחד לפנים . כתיבת הספר לא הייתה תהליך פשוט . בכל פעם כתבתי פרק על בסיס הסיפורים ששמעתי בילדותי ואלה שהקלטתי בנסיעתנו המשותפת . אחר כך הייתי מראה לאבי את הטיוטה . בסוף כל טיוטת פרק הוספתי רשימת שאלות שעליהן רציתי שאבי ישיב כדי שהסיפור יהיה שלם ומרתק יותר . הרגשתי שחסרים לי פרטים כמו שמות, מקומות, קשרים ומידע נוסף, שלדעתי יכלו
|
|