|
|
עמוד:11
11 ההתנגדות המשפחתית הגורפת גייסה את אחיה יעקב, שכרה משאית והעבירה את מקצת הבדים לוורשה . הבדים והרכוש, העריכה, יהיו המטבע העובר לסוחר המועיל ביותר בעיתות מלחמה . והבדים והרכוש אכן הצילו את חיי הזוג . חיה וישראל גם האמינו שעדיף לחיות בקרב יהודים בעיר הבירה . "מה שיקרה עם כל היהודים, יהיה גם גורלנו", נהגו לומר . אביו של ישראל, מאיר-בער דוֹרֶמבּוּס, ובתו יטלה אף הגיעו לוורשה בעקבותיהם . באוקטובר 1940 פורסם צו המורה על הקמת גטו בוורשה וב- 16 בנובמבר 1940 נסגר הגטו . רבים מיהודי העיר נאלצו לעזוב את מגוריהם ולהצטופף בתחום הצר של הגטו, שחולק לשני חלקים : הגטו הקטן שבו רוכזו יהודים אמידים ובעלי מעמד, והגטו הגדול . רחוב חלודנה ( Chłodna ) , שקישר בין שני חלקי הגטו, נמצא בתחומי הצד הארי, ולימים הוקם גשר עץ מעליו וחיבר בין שני הגטאות . בין דצמבר 1940 לאוגוסט 1942 נמצאה משפחתה של חיה בתחומי הגטו, שבו ישבו גם פליטים ומגורשים מן העיירות בסביבה . בכל מבני הגטו, ובהם בתי כנסת ואולמות ציבוריים, ובחצרות הבניינים חיו בדוחק קשה 450,000 יהודים . הרעב והחולי גברו ובעקבותיהם התמותה . חיה הועסקה בעבודת תפירה במפעל של ולטר טֶבֶּנס, התעשיין 7 ואִמה השגיחה עלהגרמני הגדול ביותר בגטו שהיה מקורב לשלטונות, תמרה . ישראל עבד באחת מיחידות העבודה שכונו בשם "פּלָצוּבקה" ( placówka ) , שהעובדים בהן יצאו לעבוד במפעלים מחוץ לגטו ושבו עם ערב לביתם, וכך החזיקה המשפחה מעמד והתברכה ביכולתה להימנות עם בעלי רישיונות העבודה . המשפחה הקטנה בגטו אומנם קיוותה לטוב, אבל חיה השמיעה לא אחת באוזני אִמה ביקורת על יהודי הגטו המתעלמים מסכנת המוות ומן השמועות על מחנות מוות 7 ולטר קספר טֶבֶּנס ( Walter Caspar Többens ) היה בעלים של מפעלים שכונו בגטו בשם "שוֹפּים" וייצרו בעבור הצבא הגרמני מדים, ריהוט משרדי וכדומה . מבין בעלי השוֹפּים בוורשה היה טֶבֶּנס בעל הקשרים הטובים ביותר עם הגרמנים, ובאמצעות מפעליו זכו אלפי יהודים באישורי עבודה מצילי חיים לפרק זמן נוסף .
|
|