|
|
עמוד:11
11 היא כותבת גם על אנשים טובים שהושיטו יד וסייעו בהסתרה, במתן כיכר לחם ובהפגנת חמלה כלפי הקורבנות היהודים . הזיכרונות הללו נכתבו כמובן מנקודת מבטה של אישה אחת, אֵם ורעיה ושמה פניה פישר, מעיירה אחת מסוימת ושמה סְוויר, כפי שזכרה את האירועים זמן לא רב יחסית אחרי שהתרחשו . לרוב היא מוסיפה פרשנות אישית על מה שהתרחש ואת דעותיה על אנשים ועל אירועים, וכאמור מביעה רגשות עזים — הן של שנאה ורצון לנקם כלפי הרוצחים הן של כאב עמוק ואֵבֶל כבד על יקיריה שנספו . סיפורה הייחודי תורם רבות למחקר על אודות הגטאות הקטנים שבמחוז וילנה בתקופת השואה, נושא שעדיין לא נחקר דיו . הזיכרונות מעניינים מנקודת מבט פסיכולוגית וכן לבחינת עדויות וזיכרונות של ניצולי שואה . אלו הן חוויות אישיות המסופרות מנקודת מבט אינדיווידואלית ויש בהן תרומה להבניית הסיפור ההיסטורי "מלמטה", מרמת הפרט . לעיתים יש בכתובים מעין חשבון נפש, ופישר נותנת פרשנות אישית משלה לאירועים שחוותה ושהייתה עדה להם — עניין מעניין כשלעצמו . העיירה סְוויר וחורבנה העיירה סְוויר שוכנת בנפת סווינציאן ( Święciany , בליטאית Švenčionys ) , שבמחוז וילנה במערב ביילורוסיה דאז, מצפון לאגם סְוויר, על גבול ליטא—ביילורוסיה . יהודים הגיעו לעיירה כבר באמצע המאה השמונה-עשרה, ועל כך מעידות כמה מצבות עתיקות בבית העלמין היהודי . בין שתי מלחמות העולם התפתחו בה חיים יהודיים ופעלו בה מוסדות סעד שנועדו לסייע למשפחות וליחידים . בקהילה פעלו בית כנסת, בית עלמין, בית מרחץ ומוסדות ציבור אחרים . בשנות העשרים של המאה העשרים נפתח בסְוויר בית ספר יסודי ביידיש בבניין של תלמוד-תורה לשעבר . לימים הוסב לבית ספר עברי וצורף לרשת "תרבות", והתקיימו בו נוסף על
|
|