|
|
עמוד:12
פרשת השבוע בראי הפסיכואנליזה 12 המורכבות הזו שבין 'הממשי' - 'הדמיוני' - 'הסמלי' אינה יכולה לזכות לפתרון או להשלמה, אלא היא חלק מן הקונפליקטים העמוקים ביותר המהווים את ה'אני' של האדם . התנועה בין הסדרים הללו היא עומק החוויה האנושית, הנעה מן המציאותי אל הלשוני, וממנו אל הפנטזמה וחוזר חלילה . מורכבות זו שייכת לסדרים הפנימיים של האדם, אך גם ליחסיו עם הזולת הקרוב והרחוק, עם החברה שאליה הוא משתייך, ומכאן שגם לתרבותו הספרותית והאמנותית . בהתאם לתבנית דינמית זו, מסביר לאקאן כמה מן התנועות הראשוניות והחשובות ביותר של הסובייקט : התנועה כלפי חוץ ואופן הקבלה של החוץ פנימה, לעבר האדם האחר ולעבר האינסופיות של האל, כמו גם לאופן שבו מתעוררים בפנימיותו של האדם יסודות של אחרות . בעיונים החורגים מעבר לגבולותיה הנדרשים של הקדמה זו, ראוי להזכיר את ביקורתו הקשה של לאקאן כלפי הפסיכואנליזה שהרבתה לעסוק ביחסי סובייקט - אובייקט ובתהליכי העברה והעברה נגדית, שכולם שייכים לתחום 'הממשי' ו'הדמיוני', ומיעטה להבין את חשיבותו של הממד 'הסמלי', שבו מתנהל הסובייקט בעמידתו בפני מה שמעבר לו, ואף בפני המרחב האוטונומי של 'הסמלי', המבוטא בהבנייתה של השפה . מכאן גם נולד המושג הלאקאניאני החשוב 'איווי' ( désir ) , שאותו יש להבין במונחים של חסר ובמונחים של צורך ותביעה . בהיותו סובייקט המצוי בעולם, האדם מוצא את עצמו בחסר מתמיד, הן זה שבא לענות על צרכיו הפיזיים והביולוגיים, והן זה שבא לענות על הצורך שלו בהכרה על ידי האחר והאחרים ובאהבה שלהם . האיווי משמר את התנועה ואת דחף התשוקה של הסובייקט, שהיא מעבר לצרכיו הביולוגיים ומתגלה ככוח החיוני של האדם, הכוח היוצר שלו . הדינמיות הלאקאניאנית מלמדת אותנו, כי לא רק שהאדם זקוק להכרתו של האחר, הוא גם זקוק להיות מושא לתשוקתו . האיווי העמוק ביותר של הסובייקט הוא האיווי לאיווי של האחר כלפיו . ועל כן, מדובר באיווי מתמשך ומתמיד שלעולם אין דרך להיענות לו באופן מלא . על יסוד ההבנה הדינמית והמורכבת הזו, ניתן כבר להבין כיצד הפנייה של האדם לעבר האחר נעשית בתנועה החוצה ופנימה, כמעין התבוננות במראה, המלמדת על ה'אני' דרך האחר, ועל האחר דרך ה'אני' . לאקאן מקפיד להשתמש בסמלי האותיות כדי לסמן את הדינמיות הזו, ומבלי
|
|