|
|
עמוד:14
י ה ד ו ת — ת ר ג י ל ב נ י ה ו ל פ י נ נ ס י 14 בקווים סכיזואידיים . רנה דקארט ( Descartes ) הראה כי 'האני החושב' מוביל לאוטרקיות סוליפסיסטית, שבה נתפסים אחרים בידי cogito פלוני כאילו הם 'אבטומטונים המונעים על ידי קפיצים וגלגליות', באורח שיש בו כדי לאיין את החובה לנהוג כלפיהם ברגישות אמפטית . כך גם חיבורי המובא כאן — יתכן שאין ברעיונות המובאים בו משום 'רחמנות' על מי מבין קוראיו לנוכח ההימנעות מניסיון למסגרו בתצליל נורמטיבי . לא מן הנמנע כי ייתפס חתרני ואף פוגעני לטעמם של מי מבין הקוראים . השיקול היחיד שעמד לנגד עיניי בעת כתיבת החיבור הוא חישוף האמת — אם במובנה האפריורי ואם במובנה האמפירי-היסטורי — ולא פנייה לטעמיהם, העדפותיהם ורגישותם המיוחדת של קוראיו הפוטנציאליים . אכן 'האמת' קשה עד למאוד להשגה ובמובנים מסוימים בלתי אפשרית למיצוי בשפה ובמלל, אך גישתי אינה רלטיביסטית כלל ועיקר . היפוכם של הדברים הוא הנכון : לדעתי תפקידו של הצופה ההיסטורי הוא להציע ניתוח משכנע המעוגן בראיות של ממש, ואל לו להסתפק בניסוח סיפר ( נרטיב ) השואב תוקפו ההכרתי מעצם היתוכו לטקסט . גישה 'פוסט-מודרניסטית' מעין זו שמה את ההיסטוריונים של השואה ואת מכחישיה, למשל, באותו מדרג אפיסטמי, ומעניקה לשתיהן אותו ציון 'אמת' : מביש, מכלים, מקומם . אף שהדבר יראה צרוב בסתירה עצמית פתולוגית, אינני מתיימר, כאמור לעיל, להציג אמת היסטורית כהווייתה, אלא התרשמות פרספקטיבית בלבד . כבר היה מי שסבר כי כל אמת היא 'פרספקטיבית', וכי אמת איננה אלא 'טעות מועילה' . ברוח ניטשיאנית זו אבקש מהקורא לשערך את החיבור המובא כאן : כזה שיסודו 'בטעות', שיש בה לכל הפחות ממד של 'תועלת' . ב- 2011 ראה אור חיבורי "מדוע 'באמת' הוקמה מדינת ישראל", שבו הצעתי כי הכרזת העצמאות הישראלית מיום ה- 14 במאי 1948 נבעה במידה לא מבוטלת מהמאבק הפנים-יישובי על השליטה במדינה העתידה לקום בין מפא"י בשליטת דוד בן-גוריון לבין אצ"ל בפיקודו של מנחם בגין . טענתי כי בן-גוריון פעל בניגוד לעצת יועציו הצבאיים, כיוון שחשש שאם לא ימהר ויכריז עצמאות עלול בגין לעשות כן — כפי שהודיע שיעשה — ובאופן זה 1 חיבורי לא התיימר כמובן למצות את 'האמת'לזכות בבכורה פוליטית . 1 בסדרת הטלוויזיה של רביב דרוקר ‘הקברניטים' שעוסקת בראשי הממשלה של ישראל, מציג ההיסטוריון תום שגב את הטיעון לעיל בראיון עמו, ואינו חולק למחבר שורות אלו את הקרדיט הראוי . הוא חוזר על אותו טיעון בביוגרפיה של בן-גוריון פרי עטו שראתה אור אך לאחרונה, וגם שם נמנע מהענקת קרדיט . יתר על כן, הוא מפנה את הקורא למקור היסטוריוגרפי פלוני
|
|