|
|
עמוד:8
8 מחקר מדיניות 186 | מערכת החינוך הערבית – בדואית בנגב בראייה מקומית נועדה להשיג שליטה חברתית ופוליטית על הדור הצעיר, מתוך כוונה ליצור מיעוט כנוּע המוכן לקבל את עמדת נחיתותו אל מול הרוב היהודי, להתכחש לזהותו הלאומית מתוך שמירת נאמנות למדינה היהודית, ולהעניק לגיטימציה לאידאולוגיה הציונית של המדינה . לעומת זאת, במערכת החינוך העברית ניכרת העדפה ברורה של התרבות המערבית . תוכנית הלימודים של בתי הספר היהודיים נוטה להתעלם מהתרבות הערבית, מההיסטוריה הערבית, ובמידה מרובה היא גם מהשפה הערבית, או להסתפק בחשיפה מינימלית להן, וגם אז היחס אליהן הוא בעיקרו שלילי . נוסף על הפוליטיזציה והשליטה הממסדית ההדוקה, מערכת החינוך הערבית- בדואית בנגב מאופיינת בריכוזיות-יתר וסובלת ממגוון רחב של בעיות וקשיים : הפליה ואי-שוויון תקציבי, ייצוג לא הולם בתפקידים בכירים ברמה הארצית וברמה האזורית, הישגים נמוכים בכל רמות החינוך, נשירה גבוהה של תלמידים, מחסור במורים מקצועיים ואיכותיים והכשרה לא מספקת של עובדי הוראה . כמו כן, ניכר מחסור בשירותי עזר חינוכיים מקצועיים ( יועצים ופסיכולוגיים חינוכיים, קציני ביקור סדיר ועוד ) , וכן מחסור בכיתות לימוד תקניות, ליקויים בסביבת הלמידה בבתי הספר, מחסור משמעותי בעזרים טכנולוגיים, במעבדות, במחשבים וברשתות אינטרנט ברמה גבוהה — בכלל, ובבתי הספר ביישובים הלא-מוכרים בפרט . מחקר זה בחן את מערכת החינוך הערבית-בדואית בנגב ואת הגורמים המעכבים את התפתחותה, וממצאיו מראים שהישגי התלמידים הבדואים-ערבים בנגב במבחנים ארציים ובינלאומיים לאורך שנים רבות נמוכים מאוד בהשוואה לממוצע הארצי ולמגזרים אחרים בחברה הישראלית . הפוטנציאל הטמון בהשכלה ובחינוך לקידום הקהילה הערבית-בדואית בנגב, להסתגלותה לסביבתה החדשה והמשתנה ולהשתלבותה בחברה הישראלית ובשוק העבודה הישראלי, אינו זוכה אפוא לפיתוח מספק ומתאים לרוח המאה ה- 21 . המחקר מציג גם המלצות אופרטיביות לסגירת הפערים בין מערכת החינוך הערבית בכלל, והבדואית בנגב בפרט, לבין מערכת החינוך העברית ולשוויון מלא בין שתי המערכות . להלן עיקרי ההמלצות .
|
|