|
|
עמוד:11
ה ק ד מ ה 11 התאורגי בקבלה פירש אשלג באופן בלתי מיתי . אין האדם משפיע על האלוהות בהתכוונות מחשבתית אלא ככל שהוא מדמה לה בהתנהגותו . ככל שהוא מחקה את עקרון ההשפעה האלוהי, גוברת בו תחושת הקרבה אל האלוהות . אין לראות בפרשנות של הרב אשלג צמצום החוכמה הקבלית לעקרונות בודדים ופשוטים, אלא דרך ארוכה להכשרת הלומד ל“השגה רוחנית“ באמצעות לימוד מתמשך שיוביל לשינוי פנימי של החשיבה שתאפשר השתנות אתית של הלומד . אשלג ראה במושג הרצון מפתח להבנת המחשבה הקבלית, ועל עיקרון זה ביסס את פרשנותו הפסיכולוגית . כפי שמסביר גלבוע, יכולתו של אדם להשתמש ברצון לטובת עצמו הוא מובנו של הרע בקבלה, וזה מובנו הפסיכולוגי של הצמצום הקבלי . שורשי הרע והתגלותו הם בתחום הנברא ולא בתחום האלוהי . עקב הצמצום נוצר “מקום“ שהוא הרצון המרוקן מאור . קריאה מפנימה זו של מושג הצמצום יונקת ללא ספק ממקורות החסידות שאותם הכיר אשלג היטב בצעירותו בטרם הקדיש עצמו לפרשנות קבלית . לדברי רון גלבוע בסיום הספר : “תהליך ההאצלה בכללותו נתפס בעיני אשלג כיצירת מנגנון לתיקון האדם . האדם המיתקן במערכת זו חווה חוויה מיסטית הנובעת מהפיכתו לכלי שרת שדרכו זורם השפע האלוהי לזולתו“ . רון מרגולין אוניברסיטת תל אביב
|
|