|
|
עמוד:12
גרמניה ויהודיה — היסטוריה אחרת 12 ההיסטוריונים של אמצע המאה התשע-עשרה — תהיה לאומיותם או שייכותם החברתית והתרבותית אשר תהיה — היו מחויבים כולם למאמץ של שחזור העבר על בסיס מסמכים אותנטיים, וההיסטוריונים היהודים לא נהגו אחרת . אלא שבינתיים חקר ההיסטוריה היהודית נראה מושך כשלעצמו, ודאי ליהודים, וכתיבת ההיסטוריה הגרמנית הכללית הובילה להתרכזות בנושאים אחרים, שנראו לקוראיה דחופים יותר וחשובים יותר, והדירה מתוכה את הנושא היהודי כמעט כליל . מכל מקום, כאשר החלה ההיסטוריה להיכתב באופן אקדמי, יהודים שחייהם התנהלו מחוץ לספרה המחקרית, ודאי התייחסו אליה באותה מידה של אדישות כמו עמיתיהם הלא-יהודים . ההיסטוריה טרם נתפסה אז ככלי להגדרה עצמית או לייצוג עצמי שהרי מדורי דורות מקור הזהות העיקרי של היהודים — וגם של הלא-יהודים — היה דתם . בקרב הנוצרים אפילו הרפורמציה — שפיצלה את אמונתם עמוק מאי- פעם — חיזקה בתחילה עוד יותר את מרכזיותן של הזהויות מבוססות הדת באירופה ; רק מאוחר יותר אפשרה אותה רפורמציה עצמה את התפתחותן של צורות זהות חדשות, מחוּלנוׂת חלקית או לחלוטין . וכך, בתהליך שהתקדמותו רחוקה מלהיות ליניארית, למדו האירופאים לתפוס את עצמם לא רק כאנשים — ונשים — המשתייכים לקהילה דתית מסוימת, אלא גם כחברים באתניוּת כזו או אחרת, ב״פוׂלק״ ייחודי, אפילו במה שהחלו רובם לכנות "לאום" . תושבי גרמניה, שמסיבות שונות דבקו בחוזקה דווקא ביחידות פוליטיות קטנות יחסית ו״פרטיקולריות״, התרגלו עד מהרה לראות את עצמם כפּרוסים, בווארים או האנוברים, למשל ; לא בהכרח — ולרוב לא בעיקר — כגרמנים . עבורם תהליך ההפיכה לחברים בלאום אחד או לאזרחים של מדינת לאום מסוימת היה עוד יותר מתמשך וסבוך מאשר בשאר יבשת אירופה . כשם שבשלהי המאה השמונה-עשרה יכלו גתה ושילר לשאול ״איפה בעצם נמצאת גרמניה" ולטעון שהם ״אינם מצליחים למצוא 1 כך במשך תקופה ארוכה רוב התושבים דוברי הגרמנית בחלק אותה״,
|
|