|
|
עמוד:6
פרשנות מזהירה, שלפיה מכלול המסות מציע טיעון מורכב, המנתח מחדש את האובדן האונטולוגי של האדם בעקבות השואה . אובדן זה בא לידי ביטוי בפגיעה האנושה שספג האדם בעקבות השואה . כל מסה מצביעה על אובדן יסודי אחד, המותיר, בסופו של דבר, את האדם בלא אפשרות קיום אנושית . תחילת האובדן באיבוד יכולת החריגה של האדם ; החריגה או הטרנסצנדנציה העצמית היא הביטוי העמוק של האדם לחירות, לעיצוב עצמי, לזיקה ייחודית בין בני אדם ולסולידריות . בלעדיה נותר האדם חי כגוף שעניינו עצם השרידוּת . באושוויץ האדם איבד את חוויית הביתיות והעולם נעשה זר לו ; האדם הזקוק לביתיות מושלך אל אימת הניכור והזרוּת ; הוא איבד את מולדתו המבטיחה לו ביטחון אונטולוגי . במציאות זו, רק הטינה והשלילה של הקיום נותרו לאדם . שלילה זו מופנית, בסופו של דבר, כנגד האדם עצמו שאיבד את זהותו ואת מקומו בעולם . ההתאבדות של ז'אן אמרי היא הביטוי המובהק של השלילה שאושוויץ חרתה בהוויית האדם . ספרו של אמרי הוא ספר אישי ; נקל להבין כי דרכו בהתמודדות עם הקיום היא דרך אישית וייחודית . האם דרכו היא סוף פסוק, או שמא תביעה לפתיחת שיח אונטולוגי אחר ? האם אפשר ללמוד ממציאות קיצונית ובלתי-אנושית על הוויית האדם, או שמא היא ביטוי חריג של הקיום האנושי, המלמדת על אפשרות קיומית שלילית אבל אינה ממצה את הקיום ? באושוויץ נחשפה אפשרות הרוע הקיצוני . השאלה היא : האם אפשרות קיצונית זו אמורה להיות הבסיס לאונטולוגיה אנושית חדשה ? הספר של אמרי הוא ספר אישי, וכך גם יש לראותו ; הוא מצביע על אפשרות אונטולוגית נוראה, אבל הוא אינו יכול להיות נקודת הסיום של השיח האנושי . דומה כי ספרו של אמרי הוא הביטוי המובהק להתגברות על שלילת הטרנסצנדנציה . שהרי כתיבת המסות, אחרי אושוויץ, היא העדות הברורה לכך שהאדם לא איבד את יכולתו לחשוב מחדש את קיומו . אי-אפשר ליטול לנצח את יכולת הטרנסצנדנציה העצמית מהאדם — ומסותיו של אמרי הן עדות לכך . דומה כי עמדותיו של אמרי הן ביטוי של אינטלקטואל שהושלך לאושוויץ, שבה הרוח סולקה . תמונת המראָה ההפוכה לזו של אמרי מצויה אצל חברו ועמיתו, פרימו לוי, שהקדיש בספרו השוקעים והנופלים פרק מיוחד לדיון בעמדותיו של אמרי — "האינטלקטואל באושוויץ" . בפרק זה, כמו במקומות רבים בספריו, מצביע פרימו לוי על כך שהרוח והתרבות
|
|