|
|
עמוד:11
מבוא 11 המעבר מ"אנחנו" ל"אני" בשיח הציבורי השפיע גם על תפיסת השירות של הדור הצעיר . להלן נראה כי שינוי האתוס הזה זימן קריאת תיגר על מדיניות צה"ל בדבר הענקת פטורים ודחיות שירות לאוכלוסיות שלמות . שינוי האתוס עורר שאלות לגבי ההוגנות של מדיניות הגיוס, ובייחוד את השאלה – "מדוע אלה אינם משרתים כמונו ? " . השאלה הופנתה בעיקר לאלפי הגברים החרדים שלא שירתו, אך גם לאזרחיה הערבים של ישראל . בעיני ישראלים רבים מבני הדור השני והשלישי, השירות הצבאי נתפס יותר כ"עול" מאשר "זכות", ועל כן בעיניהם יש מקום לחלוקה שוויונית שלו בין כולם . השירות הלאומי-אזרחי הפך לחלופה מתבקשת : אם חרדים רבים וערבים אינם מתאימים לשירות צבאי, האם אין זה ראוי, על פי עקרון השוויון, שישרתו בשירות לאומי-אזרחי במקום זאת ? ואם כך, מדוע שהשירות הלאומי-אזרחי יישאר פריווילגיה בלעדית של בנות דתיות ? התביעה לשוויון בנטל הפכה להיות חלק מרכזי במצע הבחירות של מספר מפלגות שהבטיחו לשנות את מדיניות השירות הלאומי והגיוס לצה"ל אם הן יהיו בממשלה . המעבר מתמיכה נרחבת בערכים רפובליקניים אל ערכים של שוויון אזרחי ושל אינדיווידואליזם מועצם, בא לידי ביטוי במעורבותו של בג"ץ במאמצים להרחיב את השירות הלאומי-אזרחי לקבוצות אוכלוסייה נוספות ( לצד הבנות הדתיות ) , כגון בעלי פטור מצה"ל מטעמי בריאות או נכות, וכן בעתירות שהוגשו לבג"ץ על ידי אנשי מילואים ואחרים, אשר תקפו את חוקיותה של מדיניות דחיית השירות שאישרה הממשלה לבחורי ישיבות . מדיניות הדחייה הייתה מעוגנת במשך חמישים שנה בהסכמים פוליטיים שנכרתו בין מפלגות חילוניות למפלגות חרדיות, ועתה היא הובאה לפתחה של ביקורת בג"ץ, אשר קבע שאמת המידה הראויה היא יישום שוויוני של חוק שירות הביטחון . נראה שניסיונות שונים לתקן את החוק, שכללו גם הוראות לגבי שירות לאומי-אזרחי, לא עמדו בקריטריון השוויוניות ונפסלו על ידי בג"ץ . על רקע הפסילות התחדשו ונשנו המאבקים עם החרדים סביב גיבוש חוק שירות חדש . לעומת הרוב המכריע של האזרחים היהודים שתמכו ושתומכים ברעיון שיש לחייב את כל אזרחי המדינה להעניק שירות כלשהו למדינה, הן המנהיגות הערבית והן החרדים דחו ודוחים כל יוזמה לחייב את צעירי קהילתם לשרת . הערבים מצביעים על מדיניות האפליה המושרשת של ממשלות ישראל
|
|