|
|
עמוד:10
10 | חינוך היסטורי : זירות וזיקות צבאיים, אנשי רוח, מנהיגים דתיים ורבים אחרים - כל אלה ראו ורואים עצמם כמבוגרים האחראים לטיפוח חינוך היסטורי בחברתם . מכאן, שהתחום עצמו הופך למקצועי מצד אחד אך נשאר פופולרי מצד אחר : מתרחש במסגרות פורמליות אך גם בלתי פורמליות, מנוכס על ידי המדינה אך ממשיך להתקיים גם בקרב הציבור מעבר לתחומי פעולתה . בפועל אם כן, זהו שדה "עכור" המהווה דווקא בשל כך אתגר מרתק להתבוננות, למחקר, להסקת מסקנות, לבירור תובנות, ולהמלצות לדרכי פעולה . הקובץ הנוכחי מבקש להיענות לאתגר ולבחון את המרחב שבו מתרחש חינוך היסטורי תוך מיקוד בנעשה בחברה הישראלית . התמורות העוברות על החינוך ההיסטורי בדור האחרון מייצרות אצל רבים תחושת משבר . קשה לדעת עד כמה המשבר אמיתי, שכן יש עדויות רבות לכך שאין חדש תחת השמש וכבר בתחילת המאה העשרים המבוגרים התלוננו על כך שהצעירים לא יודעים היסטוריה, מזלזלים בעברם ואין להם מושג מהיכן באו, כיצד הגיעו לאן שהגיעו ולאן פניהם מועדות ( 2018 Wineburg, ) . ואולם אין להתעלם מהעובדה שבישראל, כמו במדינות אחרות במערב, החוגים להיסטוריה באוניברסיטאות הולכים ומדלדלים, המקצוע במערכת החינוך נחשב למעיק ומיותר על ידי תלמידים רבים, שעות הוראת ההיסטוריה קוצצו והועברו למקצועות "חשובים" יותר, כמו מחשבים, מדעים ושפות, וככלל מתקבל הרושם שהמסגרות הפורמליות אינן מטפחות את תודעת העבר כפי שעשו זאת בעבר . עם זאת, המרחב הציבורי רווי בהיסטוריה : המדיה לגווניה משופעת בתכנים העוסקים באירועי עבר ובייצוגי עבר מייצרי משמעות . סדרות היסטוריות מציפות את המסכים, האינטרנט מלא בקבוצות עניין העוסקות בעבר, הזיכרון הקולקטיבי מודגש באמצעים שונים ומגוונים, וסיורי מורשת ומסעות שורשים מעולם לא היו כה פופולריים . כך למשל, הוראת השואה, שניתן לראות בה אולי את "סיפור ההצלחה" המובהק של התחום, התגוונה והתרחבה במידה שלא תשוער, נלמדת במגוון גילים, אתרים ומדינות ומהווה כיום כרטיס כניסה למשפחת האומות המפותחות
|
|