|
|
עמוד:14
היו שתי הלחם חמץ קרבות עם כבשי שלמים, כמו שהיה הענין בשלמי תודה על חלות לחם 5 חמץ" ( פירושו לכ"ג, יז ) . אולם, למרות ההיגיון שיש בהצעה זו, קשה לאמץ אותה . במודל הרגיל של לחמי החמץ המצטרפים לשלמי תודה, ברור שהעיקר הוא זבח השלמים, והלחמים הנספחים אליו ( שלושה סוגים של מצה ואחד של חמץ ) טפלים לו : "וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה' . אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן . עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" ( ויקרא ז', יא - יג ) . ניכר שהמוקד הוא זבח התודה, שעמו יש להביא גם לחמים ולהרבות בסעודה . לעומת זאת, קריאת הפסוקים בויקרא כ"ג, המתארים את שתי הלחם וכבשי העצרת, משרה תחושה הפוכה . המוקד הוא מנחת הביכורים הבאה שתי לחמי חמץ, ואליה נספחים קורבנות שונים, ביניהם גם זבח שלמים : וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' . מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה' . וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַנִיחֹחַ לַה' . וַעֲשִיתֶם שְעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים . וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן ( כ"ג, טז - כ ) . ניסוח הכתוב לא מותיר ספק, שהמוקד ביום זה הוא המנחה החדשה, כלומר לחמי החמץ, ואילו הקורבנות כולם - העולות והשלמים - מובאים אגב הנפת הלחמים . בצדק כתב בהקשר זה רש"ר הירש : לדעת ר' עקיבא, "הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם" ( מנחות מה ע"ב ) . שתי הלחם הם עיקר, וכל הקרבנות הנזכרים בפסוקים הבאים - כולל שני הכבשים המונפים עם שתי הלחם - כולם רק נלווים אל הלחם . משום כך אפשר להביא את שתי הלחם בלא הכבשים, אך אי אפשר להביא את הכבשים בלא שתי הלחם . . . כי הללו שונות משאר כל המנחות הבאות עם קרבנות, כי הלחם הוא המרכז, ושאר הקרבנות נלווים אליו ( פירושו לויקרא כ"ג, יז . ראו שם גם בפירושו לפסוק כ ) . הקושי עם תפיסת שתי הלחם ביום החמישים כלחמי תודה עולה גם מניסוח איסור החמץ הכללי שכבר הוזכר לעיל . כאמור, לצד איסור עשיית קורבן מנחה חמץ, מחריג הכתוב את קורבן הראשית, ומורה שהוא היחיד שיש 'להקריבו' חמץ, גם אם במקרה זה אין להעלותו על המזבח, כי כל חמץ לא יעלה לאש המזבח . ניסוח זה מלמד, שהתורה לא רואה את מנחת החמץ של יום הביכורים כלחמים שמצטרפים לזבח התודה, שהרי אם כך, אין מדובר בחריגה ייחודית, וראוי 5 . בדרך זו הלך גם ישראל קנוהל, מקדש הדממה, ירושלים תשנ"ג, עמ' 31 . 14 יונתן גרוסמן
|
|