המוציא לחם מן הארץ: יום החמישים בויקרא כ"ג

עמוד:13

אפשרות א : לחמי תודה הביאור המקובל לדרישה להביא לחמי חמץ דווקא הוא שיש לראות לחמים אלו כלחמים המובאים עם זבח תודה, שאליו מתלווים תמיד גם לחמי חמץ . הרי לצד שתי הלחם שיש להביא ביום החמישים יש להביא גם שני כבשים המוגדרים בפסוק כזבח שלמים : "וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם . . . וּשְׁנֵי כְבָשִים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים . וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן" ( כ"ג, יח - כ ) . אם נראה את שני הכבשים כשלמי תודה, הרי שגם תוספת לחמי החמץ יקבלו מיד את משמעותם, כדין הרגיל בשלמי תודה שמצטרפים אליו מצות ולחמי חמץ . אומנם, הכתוב אינו מגדיר את שני הכבשים כשלמי תודה דווקא, אך אפשר לראות זאת כקיצור בעלמא, מה גם שייתכן שבפשטי מקראות יש להוסיף לחמים לכל 3 זבח שלמים ולא רק לשלמי תודה . כיוון זה רווח בפרשנות, וכבר אצל פילון אפשר למצוא את יסודותיו : וחוגגים ברוב עם חג הקרוי "חג הביכורים", וכשמו כן הוא, מכיוון שאז מוקדשים ראשוני היבולים, ראשיתם . מצווה להעלות שני פרים . . . ועוד שני כבשים לאכילה לכוהנים, המכונים "שלמים", על שמזונות האדם יצאו בשלום מכלל סכנות רבות ושונות . שהרי, לא אחת הם הולכים לאיבוד בגין שיטפונות, בצורות או פורענויות אחרות לאין ספור . . . בדין אפוא מעלים את זבחי השלום כקרבן תודה למי שהכשיל את כל המזימות, ומעלים גם לחמי תודה, שאתם מביאים אל המזבח ומרימים למעלה אל השמים, ואחר כך מחלקים בין הכוהנים, יחד עם בשר השלמים, לסעודה קדושה 4 ביותר . פילון מגדיר בפירוש את זבח השלמים כקורבן תודה, ואת הלחמים המובאים לצידו כלחמי תודה . יושם לב שהוא גם מגדיר את סעודת הכוהנים כ'סעודה קדושה ביותר', וסביר שבכך הוא מפרש את דברי הכתוב : "קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן" ( כ"ג, כ ) . למרות שבדרך כלל זבח שלמים הוא קדשים קלים, כאן הכתוב מגדיר את הקורבן ואת לחמיו כמתנה לגבוה - 'קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה'' - ורק ממנו הם עוברים לידי הכוהן, ועל כן, הסיק פילון שמדובר בסעודה קדושה באופן מיוחד . תפיסת שתי הלחם כלחמים המצטרפים לשלמי תודה באמת פותרת את מצוקת החמץ שלפנינו, ולא ייפלא שכיוון זה אומץ באופן רחב על ידי פרשני ימי הביניים, ודי להזכיר שני נציגים בולטים לקריאה זו . כך כתב רמב"ן : "צוה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לשם כי חֻקּוֹת קָצִיר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ" ( פירושו לכ"ג, יז ) , וכך התנסח ר' עובדיה ספורנו : "ובהיות זה כענין הודאה על שְׁבֻעֹת חֻקּוֹת הקָצִיר שבהם היתה סכנת התבואה, 3 . על אפשרות זו ראו : י' גרוסמן, תורת הקורבנות : מחוות של בשר ורוח, ירושלים תשפ"א, עמ' 483 - 493 . 4 . פילון, 'על החוקים לפרטיהם א', בתוך : כתבי פילון האלכסנדרוני ( תרגמה ח' שור ) , כרך ב, ירושלים תשנ"א, עמ' 269 - 270 . 13 המוציא לחם מן הארץ

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא