|
|
עמוד:12
הַמִּזְבֵּחַלֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַנִיחֹחַ" ( ב', יב ) . מאחר שיש להביא את מנחת הביכורים חמץ, היא איננה יכולה לעלות על המזבח, ויש להסתפק בתנופתה, והכוהנים יאכלו לחמים אלו . מורכבות זו חריגה ואומרת דרשני : מדוע להביא בתורת 'מנחה חדשה' דבר מה שאיננו יכול לעלות על המזבח, כלומר בפועל הוא איננו יכול להיות קורבן . אפשר היה לטעון שאכן אין מדובר בקורבן אלא במתנה לגבוה, בדומה לביכורי פירות שיש להניפם לצד המזבח, אולם הכתוב מציג את שתי הלחם כקורבן . כאמור לעיל, כבר באיסור החמץ הכללי נאמר - "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה'" ( ויקרא ב', יב ) , וגם בפרשתנו נאמר : "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" ( טז ) . לא די בכך שנאמר שיש להביא 'מנחה', אלא גם נאמר שיש 'להקריבה', כך שכל קורא מצפה לשמוע על קורבן מנחה העומד להיות מוקטר על גבי המזבח, כשאר המנחות . למרבה ההפתעה, רק בתיאור המפורט של מנחה זו, בפסוק העוקב, מתגלה שמדובר ב"לֶחֶם תְּנוּפָה", ולחם זה הוא "חָמֵץ תֵּאָפֶינָה" . לא 'וְהִקְרַבְתֶּם' אלא 'תְּנוּפָה', שהרי לא מביאים 'מִנְחָה' אלא לֶחֶם חָמֵץ שאינו יכול לעלות על המזבח . אפילו בפסוק זה, כשהמרצע יוצא מן השק, האמביוולנטיות שמלווה 'מנחת לחם' זו נשמרת . סופו של הפסוק מגדיר את שתי הלחם כך : "חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'" ( יז ) , כלומר שהם מובאים לה', ומיד גם נאמר "וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם [ = עם הלחם ] שִׁבְעַת כְּבָשִים תְּמִימִם בְּנֵי 2 שָׁנָה" ( יח ) , ושוב נדמה שהכבשים מוקרבים לצד הלחם שגם הוא עצמו מוקרב ! מדוע אם כן הדרישה היא להביא לחם חמץ שלא יכול לעלות על המזבח, ועל כן יש להסתפק בתנופתו והעברתו לכהן ? מדוע לא להביא מנחה רגילה כשאר מנחות, שאינן חמץ, ולהקטירה על המזבח כמנחת ביכורים, כפי הרושם שנוצר בפסוק הראשון ( וכפי שמנחת הביכורים מתוארת בויקרא ב' ) ? לפנינו שאלה מהותית להבנת יום החמישים, ובשורות הבאות נזכיר שלוש הצעות שעלו בהקשר זה, אך נרחיב באפשרות רביעית נוספת . 2 . ייתכן שגם בהמשך עמימות הגדרת מנחת הביכורים נשמרת . אם נסכים שפסוק כ מתאר את הלחם העובר לרשות הכהן ( ולא את הכבשים ) , הרי שהכתוב חוזר ומבליט שהם מוגשים לה' : "וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן" ( כ ) . אבל, הוכחה זו לא חד משמעית . ניתן לייחס את "וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם" האמורים בפסוק לשלושה נושאים שונים : לכבשי השלמים, לשתי הלחם או לשאר הקרבנות . קריאת חז"ל, ובעקבותיהם צעדו גם רבים מן הראשונים, היא שהכתוב מתאר את כבשי השלמים, שהכהן אוכל מהם . אולם בהמשך הפסוק נזכרים בפירוש שני הכבשים - "וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִים", ומכך נראה שהכבשים הם לא שמתוארים בתחילת הפסוק . ר' עקיבא ראה את הצירוף הלשוני כחוזר לשתי הלחם ( מנחות מה ע"ב ) , ובעקבותיו פירשו נוספים ( רד"צ הופמן, ויקרא, חלק ב, עמ' קנז ; J . Milgrom , Leviticus AB ( , New York 2001, pp . 2007 - 2008 ) 27 - 23 ) , אולם, גם לחם זה נזכר בהמשך הפסוק - "עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים" . לפיכך נראה שלפנינו כלל ופרט : יש להניף 'אותם' - את לחם הביכורים ואת כבשי השלמים . 12 יונתן גרוסמן
|
|