|
|
עמוד:14
אורטל סלובודין 14 המוקד השני הוא המישור הפנימי, החווייתי . במישור זה, תחושות האשמה מיוחסות לרגשות, למחשבות ולמשאלות אימהיות, שהאם תופסת כבלתי רצויים . למשל, האם יכולה לחוש אשמה כאשר מתעוררים בה רגשות שליליים כלפי ילדיה, כגון אכזבה, קנאה, דחייה, מיאוס ותוקפנות . כמובן, קיימת חפיפה בין שני המוקדים, כך שהאשמה יכולה להתעורר הן כלפי ההתנהגות ( "אני כזו אימא רעה שצרחתי כך על הילדים אתמול" ) והן כלפי הרגשות המתעוררים ביחס אליה ( "אני מרגישה אשמה על כך שאני לפעמים רוצה להיפטר מהם" ) . כמו בסוגים אחרים של אשמה, לא תמיד יש קשר ישיר בין רגשות האשם של האם ובין אירועים במציאות . אימהות רבות יכולות להרגיש אשמה על דברים שיש להן מעט מאוד שליטה עליהם, אם בכלל . למשל, המחקר מראה כי אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים מדווחות על רמות גבוהות במיוחד של אשמה, הן ביחס לעובדה שנולד להן ילד עם צרכים מיוחדים הן ביחס לטיפול שהוא מקבל, ואפילו כאשר הן דואגות לעצמן ( Broomhead et al . 2013, Kahnkou et al . 2018 ) . עוד נראה בהמשך כי, באופן פרדוקסלי, אשמה מופיעה גם ביחס לבחירה שלא להביא ילדים ( אל‑‑הורות ) . בכל המקרים הללו, אשמה מתעוררת בפער שבין הנורמות החברתיות הקובעות מה מצופה מנשים ובין האופן שבו האישה חווה את עצמה בפועל . ההבדלים בין בושה ובין אשמה אף על פי שבושה ואשמה הם רגשות דומים שלעיתים נוטים להחליף ביניהם, ההבחנה התאורטית והאמפירית ביניהן חשובה . אשמה מוגדרת כרגש שלילי המתעורר בתגובה למחשבה, למעשה או לרגש שאנו תופסים כבלתי רצויים . במילים אחרות, האדם האשם חש כי היה מעדיף לפעול, לחשוב או להרגיש אחרת מכפי
|
|