|
|
עמוד:13
13 ישראל−פלסטין ושאלת הדו - לאומיות בתחילת המאה ה- ,20 היא אמירה מעוותת ומטעה . מעניינת לא פחות העובדה שבטקסט המכונן שלו ז'בוטינסקי לא גייס את "הזכויות ההיסטוריות" כדי לטעון שהארץ היא שלו ואינה שייכת לערבים הילידים . ב- 1923 ידעו עדיין ציונים משכילים רבים שלא הייתה מעולם הגליה המונית של האוכלוסייה המקומית בעת העתיקה, וכן לא הגירה משמעותית ממנה . אכן, הדוקסה הנוצרית ההגמונית וארוכת השנים, שהמציאה את הגליית "עם הגזע" המקולל - בגין השתתפות בניו בצליבת ישוע - עיצבה לא מעט את האמונה היהודית המבוישת והנכלמת שראתה את עצמה כנידונה לשהייה בגלות ( מטפיזית יותר מארצית ) עד בוא המשיח . יש גם לזכור שלא את התנ"ך ההרואי והארצי קראו היהודים לאורך היסטוריית הדת הארוכה והכואבת שלהם, אלא את התלמוד ההלכתי המנותק מזמן וממקום והמסתייג מכוח . אולם, מתקופתו של ישראל בֶלְקִינְד, חלוץ החלוצים שהגיע לפלשתינה ב- 1882 וייסד בה את המושבה הראשונה, ועד דוד בן- גוריון, מייסדה של מדינת ישראל, הכירו רבים בכך שקיים סיכוי לא מבוטל שהפלאחים המקומיים הם צאצאיהם של העבריים הקדמונים, ולפיכך שלילת קיומם או עקירתם מארץ הקודש נדחו במשך זמן מה על הסף . בלקינד, למשל, היה משוכנע לאורך כל חייו שהילידים הם "חלק הגון מבני עמנו [ . . . ] עצם מעצמינו ובשר 3 דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, חברו לעט ונשיאה לעתיד מבשרנו" . של המדינה, קבעו באופן חד משמעי כבר ב- 1918 ש"הפלאחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים, שהשתלטו על ארץ-ישראל וסוריה במאה ה- 7 לספירה . המנצחים הערביים לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ . הם רק גירשו את השליטים 4 הביזאנטיים הזרים ; באוכלוסייה המקומית לא נגעו לרעה" . 3 . ישראל בלקינד, הערבים אשר בארץ ישראל , המאיר, ,1928 עמ' 8 . 4 . דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, ארץ ישראל בעבר ובהווה , בן-צבי, ,1980
|
|