|
|
עמוד:14
14 שלמה זנד א . ארץ אבות מן הידוע שהטיעון המכריע של ז'בוטינסקי הקובע ש"אין לי ארץ אחרת" לא היה מספק כדי להצדיק מוסרית את הקולוניזציה הציונית וקיר הברזל שלה . ומתוך כך נבע השימוש היעיל, שהלך והתרחב ונעשה לדוקסה ציונית-חילונית, במיתוס ההגליה והשיבה ל"ארץ אבות" אחר אלפיים שנות נדודים כאמת היסטורית ודאית . במחצית הראשונה של המאה ה- 20 אנו נמצאים עדיין בשיאה של הלאומיות באירופה . הגרמנים היו בטוחים שמוצאם מהשבטים הטווטוניים, הצרפתים שכנעו את עצמם שהם צאצאי הגאלים שנלחמו בחייליו של יוליוס קיסר . האיטלקים דווקא ביקשו להאמין שהם נצרים אותנטיים של קיסר . גיבוש התודעה הלאומית, בכל מקום, נזקק להרבה "מוצא" ולהרבה "היסטוריה", והציונים לא היו יוצאי דופן בכישרונם לדמיין מגילת יוחסין ארוכת טווח . את "ארץ האבות" הם החלו להבנות באמצעות אגדות התנ"ך שנעשו ל"עובדות היסטוריות", ובהמשך לפקטור פדגוגי מכריע המשמש כמקצוע חובה בכל בתי הספר הישראליים . גם ההיסטוריוגרפיה האקדמית והארכיאולוגיה התגייסו לחצוב מפיסות עבר אגדתיות ומשרידי עפר מתפוררים עבר ממושמע ו"מדעי" . עם שיבתו של העם ל"ארץ אבותיו" במאה ה- 20 והקמת מדינת ישראל נסגר המעגל המיתולוגי שנפתח ביציאת מצרים באלף השני לפני הספירה, ונועד לבסס את קיומו הכמעט נצחי של לאום יהודי ייחודי ויוצא דופן . מה עוד שללאום זה הייתה תמיד ועדיין שמורה לו זכות מקרקעין, עמ' 196 . מעציב שאותו בן-גוריון היה ב- 1948 ממנסחיה האחרונים של הכרזת העצמאות, ובה נקבע ש"לְאַחַר שֶהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְכֹחַהַזְרוֹעַ שָמַר לָהּ אֱמוּנִים בְכָל אַרְצוֹת פְזוּרָיו [ . . . ] . " להיסטוריונים הישראליים לא הפריע הסילוף ההיסטורי הבוטה בהכרזה, אף על פי שידעו היטב שעד כה לא התגלתה כל עדות על הגליה שערכו הרומאים, ולכן גם לא קיים ולו מחקר אקדמי אחד על הנושא .
|
|