|
|
עמוד:14
דן פולק 14 אבל הפורנוגרפיה התקיימה עוד טרם הפכה לתחום דעת נפרד, 1 לקטגוריה תרבותית מובחנת ( פוקו, 2008 ) . עליית כוחן של הנצרות והכנסייה גרמה לירידה דרסטית בהצגת ציורים ופסלים של עירום במערב . במשך מאות שנים, העירום היחיד כמעט שהותר היה למעשה זה שהופיע באמנות דתית, בתיאורי אדם וחוה וקדושים אחרים, וגם אלה "נעטפו" לעיתים קרובות בדיסקרטיות . עירום באמנות שימש אז כמסמן של בושה, או, כמו במקרה של ציורי השטן בגיהינום, כהומור . צנזורה זו הייתה ממוקמת בפער גדול מהתצוגה הפתוחה והתכופה של גופות עירומים ומושלמים שהוצגו ביוון העתיקה להנאת הצופים ( 2003 , Graves ) . לקראת אמצע המאה ה‑‑ 19 חלו שלושה שינויים משמעותיים : החפיפה בין התכנים הפורנוגרפיים והתחום הפוליטי החלה להתפורר, יוצרי פורנוגרפיה החלו להתמקד יותר במוצרי צריכה, ומדינות שונות במערב החלו לעסוק בניטור מוסרי של נתיניהן ( 2005 , Sigel ) . כך, במהלך המאה הפכה הפורנוגרפיה למוצר צריכה פופולרי ( 2007 , Hardy ) , מגמה שהתגברה עם המצאתו של הקולנוע ( בשנות ה‑‑ 90 של המאה ה‑‑ 19 ) ותחילת הייצור של סרטים פורנוגרפיים . יוצרי הקולנוע הצרפתים היו מחלוצי הקולנוע הפורנוגרפי, ועמיתיהם הגרמנים והאיטלקים מיהרו ללכת בעקבותיהם ויצרו סרטים אילמים שהסירו מחסומי שפה והפכו לבין‑‑לאומיים ( 2005 , Sigel ) . לאחר מלחמת העולם הראשונה העיסוק בגוף העירום התפתח כתגובה למלחמה, לדיכוי ולבעיות החברה המודרנית האורבנית . 1 . מישל פוקו ( 2008 ) מכנה את חובת הווידוי שהנהיגה הכנסייה, במקביל לכיסוי ולהשתקת השיח על מיניות בכל זירה אחרת, "הסתה לשיח" . חובת הווידוי על כל מחשבה מינית, קל וחומר פעולה מינית, שאינה לצורך פריון ובמסגרת משפחתיות זוגית, היא עדות, לשיטתו, לפעולתו של הכוח החברתי‑תרבותי על חירות היחיד .
|
|