פתיח לסדרה

עמוד:10

דנה אמיר 10 הקול במצבים אוטיסטיים, שיבוש ההטיות של הילד המאומץ, שפת הנקמה ולעומתה שפת החרטה והסליחה . אמיר מתארת את הפציעה הנפשית כמתבטאת ביחס לשפה שאינו מצוי בתהליך של התהוות מתמדת אלא נותר קפוא, מצומצם וסגור . אחד ממאפייני השפה היצירתית הוא שעל אף אוצר המילים הקיים בשפה, הווריאציות התחביריות של הרכבי המילים הן אינסופיות . אמיר מראה כיצד הפציעה הנפשית פוגעת כמעט תמיד ביכולת קומפוזיציה זו וכן ברגש, בדמיון ובקצב . אם נאמץ את קו החשיבה של אמיר נוכל לומר כי פסיכופתולוגיות רבות משתקפות בשפת הדובר ומצביעות על פגיעה ביצירתיות הלשונית . ברוח זו היא אכן ממיינת מטופלים הסובלים ממצבים נפשיים טראומתיים שונים לפי דפוס הפגיעה הלשונית . אנליטיקאי מנוסה הרגיש לניואנסים אלה יוכל להשתמש בשפה ככלי אבחון וטיפול ראשון במעלה . הפרק הראשון עוסק במשבר השפה המובנה לתוך סיטואציית העקירה והפליטות תוך התמקדות במסה של ז'אן אמרי "לכמה מולדת זקוק האדם ? " ( 1977 ) , ומציע התבוננות בגלות משפת האם דרך מושגי האבל, המלנכוליה והליריות של הנפש . הפרק השני עוסק במה שאמיר מכנה "שפה טפילית" : שפה הנטפלת למבנים השפתיים של האחר ויוצרת "תותב" שפתי . התותב מאפשר מצג שווא של חשיבה ובו בזמן הופך את המחשבות עצמן לאובייקטים זרים . השורשים המוקדמים של שפה זו, כפי שהם מודגמים דרך תיאור מקרה אנליטי מפורט, קשורים בחלחול של עקבות טראומטיים רב‑‑דוריים לתוך השפה, ההופכים את השפה עצמה לזירה של כפייה חזרתית בו‑‑זמנית של מעשה ההצלה ומעשה ההמתה . הפרק השלישי עוסק בקטגוריה ייחודית של "אֵבֶל מורכב" שאמיר מכנה בשם "אֵבֶל לבן" . זוהי קומבינציה של אשמת הניצול עם אשמת השַכּוּל, המונעת מן האָבֵל הן את החיבור אל מושא האֵבֶל ( האובייקט האבוד ) והן את החיבור אל עצמו . בתוך המודוס

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר