|
|
עמוד:13
] 13 [ פ תח דבר של ענקים כמו ש"י עגנון ונתן אלתרמן, שניהם סופרים רבי-מעש ועתירי תהילה, שהיו גיבורי הביוגרפיות הקודמות שכתבתי . והנה, באה תקופת הקורונה, וכל רזי הדברים התגלו כפשוטם . ישבתי מכונס בחדר העבודה שלי, מבודד מן העולם שסביבי, מודע היטב למצוקה ולסבל שהשיתה המגפה על העולם, ובכלל זה על חיינו בארץ, והרגשתי ביתר שאת עד כמה חיי שבריריים . ודווקא בתנאים האלה ובתוך אווירת הנכאים הזאת מצאתי לי עוגנים שאפשרו לי — הפלא ופלא — לכתוב את פרשת חייו, נדודיו ומותו של המשורר דוד פוגל . למזלי ספריו ופרסומיו של פוגל וכן מאות מסמכים הנוגעים בו היו שמורים בביתי, והדבר אפשר לי לעבוד במגבלות הקורונה — לא לצאת מן הבית, ואף להימנע מביקורים בספריות או בארכיונים שרוב הזמן היו סגורים בלאו הכי . במשך 12 חודשים, בעודי נתון בצילה של המגפה, ליוויתי את דוד פוגל בדרך החיים הפתלתלה שלו, שבה ידע נדודים, פליטות, עוני, רעב, בדידות, בריאות לקויה, נישואים כושלים וגירושים בסיבוב ראשון ונישואים אכולי חולי בסיבוב שני, הורות שהשתבשה, רדיפות על רקע אתני ותקופות מאסר ממושכות . בתנאים לא תנאים אלו כתב פוגל את יצירותיו המופלאות, בשירה ובפרוזה, בעודו סובל מקשיי פרסום, מחוסר תגמול כספי על כתביו ובעיקר מהיעדר הכרה מספקת בגניוס הספרותי שלו, שבו היה משוכנע . לבסוף הייתה זו ידו הקשה של הצורר, ששלפה אותו מן העיר הצרפתית הנידחת שהתגורר בה בשלווה יחסית בימי מלחמת העולם השנייה והוליכה אותו למחנה דרנסי, ומשם היישר לתאי הגזים שבאושוויץ . זוהי בעצם תמצית הסיפור שביקשתי לגולל בספר שלפנינו . השתדלתי לעשות זאת בדיוק ובפירוט המרביים, אף כי בשל פערי מידע שנתקלתי בהם התרתי לעצמי מעט גמישות וחופש בתיאור המאורעות . על התהילה שממנה נהנה פוגל בחיים שאחרי, לא באתי לספר, אף שהיא מבצבצת מדי פעם בפעם בגוף הטקסט וכן בהערות ובנספחות . אבל אין ספק כי המעמד והנראות שלהם זכה פוגל בארץ משנות החמישים ואילך הם שהניעו אותי לנסות ולשחזר את סיפור החיים שלו והם שעושים בעיניי את הספר לנחוץ . אני מלא תקווה שהביוגרפיה של דוד פוגל תפתח שערים להכרת עולמו של היוצר, האישי והספרותי, וגם תיצור אפשרות לדיאלוג עם רבדים מוכרים פחות בתולדות הספרות העברית . בעבודה זו אני רואה את עצמי ממשיך את מי שקדמו לי — בראש ובראשונה המשורר נתן זך, ש"גילה" את פוגל, ולאחריו שורה נכבדה של חוקרים ואנשי רוח ובראשם פרופסור דן פגיס, פרופסור מנחם פרי, פרופסור אהרן קומם וד"ר לילך נתנאל, שהם, בפועל,
|
|