|
|
עמוד:12
12 | להיות שמרן מורדים בהוריהם ועוזבים את הבית בטריקת דלת, הם בעצם מכירים בהורים ככוח היסודי הפועל בחייהם ( אל תגלו להם את זה, אבל זו גם הסיבה שהם יחזרו בשישי הבא ) . המצב האנושי אינו נוצר מעצמו, הוא התקדמות אל מול התנגדות . תחשבו על זה רגע כך — מה מחדד יותר את הטיעונים שלכם, האנשים שמסכימים אתכם או אלו שמעלים טיעונים נגדיים ? אל מול המסע האנושי הזה, ראוי להציג גם שתי אזהרות-מסע : הדת והמלחמה . בבית הכנסת ובשדה הקרב אין מקום לפשרה או להכרה בצדק של האחר . בניגוד לשמרנים החדשים — שלפחות חלקם מונעים מרגש דתי עמוק — סקרוטון מזהיר אותנו שוב ושוב מעירוב הדת בענייני המדינה . הוא אינו אומר זאת ישירות, אבל ההתנגדות שלו נובעת מאותו מקום שבו הוא מתנגד לקומוניזם : העובדה שהוא אינו מאמין שאפשר לכפות על המדינה שום תיאוריה אידאלית קשיחה, בייחוד לא כזו המתחזה לחמלה . מדינה אינה מקום אבסולוטי, אזרחיה אינם ישויות אבסולוטיות . המושג "הרוב קובע" אינו משקף את מהות הדמוקרטיה, שכן אנחנו נמדדים דווקא בשאיפתו המתמדת של הרוב לא לכפות את רצונו על המיעוט . מדינה אינה משחק של מנצחים ומנוצחים, אלא קונפליקט מנוהל . אלוהים לעומת זאת, הוא הצדקה שאין לערער עליה . זו הסיבה שלפוליטיקאי הדתי אין אפשרות לסרב לשום הזדמנות לכפות את חוקיו על אחרים . כפי שהגדיר זאת פרדריק דגלס : "אדם אחד ועוד אלוהים זה כבר רוב" . הפתרון היפהפה של סקרוטון היא החזרה — גם כאן, דווקא כאן — אל המסורת . למול האבסולוטיזם של הדת, אין טעם להציג את האבסולוטיזם של מות האלוהים . אם אדם מתנתק מן התרבות שלו זה לא אומר שהוא ימצא חדשה — זה אומר שהוא מנותק . במקום זה אנחנו צריכים להכיר בכך שגם האמונה היא משהו שצומח באופן טבעי אל תוך חיינו תוך יצירת דיאלוג מתחשב עם אחרים . להגדרה "מסורתי" אין שום מעמד חוקי או דתי, אבל כל ישראלי מבין מיד את משמעותה : מסורתי הוא אדם שהולך לבית
|
|