|
|
עמוד:9
המדקה | 9 השנים הראשונות באוניברסיטת תל-אביב לא היו קלות . היה עליי לנסוע יום-יום מהבית ולשוב בערב לטיפולים ולפיזיותרפיה . נעתי בין מסדרונות הפקולטה בכיסא-גלגלים ואחר כך בעזרת קביים . עולם המדע והידע נראה קסום בעיניי : אני זוכר את עצמי מתגלגל על הכיסא בערבים, באפלה, ומציץ בכיתות המוארות . הצעירים שהקשיבו לדברי התורה כשעיניהם נעוצות במרצה נדמו בעיניי כמצויים בפסגת הקיום האנושי . לא ידעתי אז דבר על התככים, השנאות, רדיפת הכבוד, היעדר היושר והתחרות המציינים לעיתים את העולם האקדמי הקשה . לא ידעתי וגם לא רציתי להעלות בדעתי . הפרופסורים התייחסו אליי יפה . הייתי סטודנט פצוע של החוג לארכאולוגיה . בשנים הראשונות אחרי המלחמה הוטל צילה על הארץ כולה : אלפי פצועים ונכים הסתובבו ברחובות, הצטרפו כמוני להפגנות להפלת ממשלת גולדה-דיין ונראו בכל מקום . לא פעם ראית צעירים נתונים בשריון גבס עד צווארם שעמדו, עם מטפל או מטפלת, בתור לתיאטרון או כשהם יושבים בבית-קפה . ואני חיפשתי את דרכי . רציתי להתחיל לנוע . חשתי שהשנים הארוכות בבית-החולים ובאוניברסיטה, בין המיטות, האינפוזיות וכיתות הלימוד, מסיגות אותי איכשהו אחורה . הלב נמשך למרחבים, לבלתי ידוע . והרי זו מהות הארכאולוגיה בעיניי : לחפש את הבלתי נחקר ; לחפש אמת של חיים עשירים, מבריקים וקשים שחלפו ועקבותיהם לא נודעו — ועתה עולים מעפר ; לחפש אנשים שהפכו מכבר לאבק אך חכמתם, מעשיהם וכתביהם נותרו לנצח . אז לקחתי את הקביים ובחברתו של ניבי מרקם, ידידי הטוב מבית- הספר בקיבוץ, התחלנו ללכת . כמה שנים לאחר מכן הצטרפו שרגא חַשמָן, גיל קוּפֶּר ואחרים והצוות גדל . גם היום ( 2012 ) , כשעברו מתחילת הסקר שלושים ושבע שנים, קרוב למחצית חיי אדם, הייתה זו ההחלטה החשובה בחיי ואיני מצטער עליה אף לרגע . ההרים והגבעות של השומרון, עם הוואדיות והזיתים והסלעים, הפכו מאז חלק מרכזי בנשמתי וכך הם עד היום . בתוך הזמן הזה, ב- 1980 , התגלה האתר בהר עיבל . חפרנו שם
|
|