|
|
עמוד:13
"הנאשם" שעת בוקר, דצמבר 1953 בירושלים, ומלכיאל גרינוולד — שבעים ושתיים שנות חיים, זקנקן קצוץ, מגבעת לֶבֶד נטויה באלכסון, סוודר בהיר וכפפות תואמות, אדרת בלה, חורים בסוליות הנעליים, זנב סיגר המאיים לחרוך את קצה החוטם ומקל טיול מיטלטל בערנות — מחפש לו עורך דין . בתו זהובת השיער רינה, כדמות שעלתה מתוך מזמורי תהילים, פוסעת לצידו . כמנהגו יום-יום קיים מלכיאל גרינוולד גם באותו הבוקר התייעצות מניחה את הדעת עם אלוהיו בבית הכנסת . תגידו מה שתגידו על מדינת ישראל — טוב לעמוד בדיוק במקום שניצבו בו אבות-אבותיך לפני אלפיים וחמש מאות שנה ולהתפלל לפני אלוהים בפסוקי הללויה שלא השתנו מאז . אבל עכשיו — לעניין הפרקליט ; חייב הוא להיות כזה שאינו יקרן מדי, שייטול את מלאכת ההגנה על עצמו לא מתוך שיקולי ממון . אחרי הכול, לא בכל יום נקרית לעורך דין הזדמנות ללמד סנגוריה על אדם שממשלת ישראל בכבודה ובעצמה האשימה אותו בהוצאת דיבה פלילית ! אכן, ראש הממשלה משה שרת, מנהיג מפא"י דוד בן-גוריון, היועץ המשפטי חיים כהן וכל יתר מנהיגיה הדגולים של מדינת ישראל קראו את מלכיאל גרינוולד אל כס המשפט . אפילו העיתון הקדיש לכך אי-אלו שורות בעמוד פנימי . אמנם אי-אלו שורות בעיתון אינן מספיקות כדי להפוך אדם למפורסם, אך עתה כבר אינו עוד אלמוני חסר חשיבות . — "עדיין רחוק ? " "שלוש דקות," אומרת הבת רינה .
|
|