|
|
עמוד:12
12 | יותר נדל״ן משכל בשבריר שנייה ראיתי לנגד עיניי את אשתי והילדים המתוקים שנהנים על שפת החוף, חשבתי כמה דברים עוד לא עשינו יחד ואיך החיים האלה רק התחילו, והחלטתי שאני לא מוותר . זה נשמע קצת הזוי : איך אפשר בכלל להתחיל לנהל משא ומתן פנימי ברגעים כאלה ? אבל כך ממש זה היה . החוויה החזקה ביותר שאני זוכר היא רגע של בחירה . אם למאית שנייה הייתי מוותר, בולע מים או צולל רק עוד קצת, הספר הזה כנראה לא היה נכתב . צעקתי בלי קול : "אנא ה' הושיעה נא ! ", והבטחתי לעצמי שלמען עדי והילדים אני יוצא מכאן, נותן צדקה ובעזרת ה' מנצח . התחלתי לבעוט בכל הכוח עם הרגליים . עם יד שמאל, שנותרה בריאה, חתרתי עד שהצלחתי לצאת מעל פני המים . הסירה הפוגעת התרחקה . המראה היה קשה . היד הייתה מרוסקת, עצמות, גידים, בשר — הכול בחוץ . כנהג אמבולנס מתנדב הבנתי את חומרת הפציעה . עשיתי לעצמי בדיקה זריזה — נשימה עמוקה לוודא שאני לא ב'טנשיין', מישוש קל בבטן לזהות דימום פנימי . הכאבים היו נוראיים . מבט אחד לכיוון קו החוף הבהיר לי שעליי לחלץ את עצמי מלב הים . התחלתי לצעוק, לחתור בכל הכוח ובעיקר להשפריץ מים עם הרגליים והיד . כעבור זמן שנדמה לי כנצח ראיתי את הספינה הפוגעת מסתובבת וחוזרת לעברי . נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי — אוקיי, אני לא אמות, עכשיו השאלה היא איך אקח את המשך חיי . בהחלטה פנימית עמוקה ידעתי שאני מתכוון להילחם . להילחם באמת . זה נשמע פשוט — הרי כולם רוצים להילחם על החיים — אבל אני מתכוון למשהו נוסף : הייתה בהחלטה הזאת אמביציה גדולה, קבלה פנימית של התמסרות לטיפולים המורכבים שיבואו, והבטחה עצמית להתמיד בטיפולי השיקום הארוכים . לא לוותר . הסירה התקרבה . המשיט זרק לי חבל לעלות בו אל הסיפון, וכשראה שנפגעתי ביד ימין משך אותי למעלה מהיד הבריאה . נשכבתי על הסיפון, ביקשתי מים קרים והתחלתי לתת 'פקודות' : להתקשר למד"א, למסור למוקדן בטלפון את מספר הכונן שלי, לתאר להם את הפגיעה, לבקש מהמוקדן 'לקצר מסוק', להקפיץ ניידת טיפול נמרץ
|
|