|
|
עמוד:12
גילה חן ותומר עינת 12 שנות ה – 70 של המאה ה – 20 ( Erez, Hassin and Rahav, 2000 ; Singer, Bussey, Song and Lunghofer, 1995 ) . תיאוריות קרימינולוגיות לא התעניינו בנושא זה, כאמור, והסתפקו בניסיון להסבירו באמצעות תיאוריות כלליות בנושא פשיעת גברים ( 1987 Heidensohn, ) או בהתייחסות אליו כאל תופעה שולית בתחום הפשיעה הכללית ( 1977 Heidensohn, 1987 ; Katz, 2000 ; Smart, ) . הסברים שונים ניתנו להיעדר ההתעניינות המתואר : שכיחות אובייקטיבית נמוכה של התופעה ביחס לכלל הפשיעה ( 1995 , . Singer et al ) , התייחסות לעבריינות נשים כאל עבריינות בלתי מזיקה ( Genders and Player, 1987 ) , הטענה ששיעורי המוּעדוֹת של נשים עברייניות נמוכים מאלו של גברים עבריינים ושהעבירות שלהן חמורות פחות בהשוואה לאחרונים ( , . Chesney - Lind, 1998 ; Singer et al 1995 ) . נראה שחוסר ההתעניינות המחקרית בתופעת הפשיעה של נשים מבטא, באופן סמלי, את המהות והטבע של הקרימינולוגיה המסורתית . דיסציפלינה זו והגופים החברתיים, המשטרתיים והמשפטיים אשר עוסקים בבעיות חברתיות, ואשר קשורים אליה באופן הדוק נמנעו מלהתייחס לפשיעת נשים כאל בעיה חברתית מהותית — הן לנוכח נדירותה היחסית והן לנוכח שוליותן היחסית של העבירות שביצעו נשים . הסטטיסטיקה הפלילית, המהווה מקור מידע אמין באופן חלקי אודות שיעורי הפשיעה בחברה, הצביעה הן על מעורבותן העיקרית של נשים בעבירת הזנות ובעבירות פעוטות ערך והן על חוסר המועדות של רובן, ורמזה על חוסר היותן איום לחברה או לגורמי הפיקוח החברתיים . "עובדות סטטיסטיות" אלה הובילו לשתי תופעות מקבילות : האחת — חסר מחקרי והיעדר מימון של עריכת מחקרים בנושא פשיעת נשים ; האחרת — צמיחה של תיאוריות שנתנו הסבר שגוי, לא מספק ולא מעמיק לתופעה ( 1977 Smart, ) . עניינו של פרק זה להציג את ההתפתחות התיאורטית בתחום פשיעת נשים, ולתאר את דפוסי הפשיעה של נשים ואת סוגיה העיקריים .
|
|