|
|
עמוד:13
חינוך אמפתי כביקורת הניאו-קפיטליזם 13 שהוא ההגדרה המודרנית של חינוך — משום שבמצב הפוסטמודרני אין אפשרות להצביע על "מודל רצוי" שיש לגביו הסכמה או שנגזר מאידיאולוגיה מחייבת בעידן של "קץ האידיאולוגיות" . מציאות זו יוצרת מצב מוזר שבו מצד אחד יש לבית הספר חירות רבה לעריכת רפורמות, לשינוי בסדרי עדיפויות ולהבניה מחודשת של פעולתו, ומצד שני בית הספר נחשף למגוון לחצים חברתיים מצדם של הורים ופרנסי ציבור, לחצים כלכליים מצד הממסד הפוליטי השואף להקטין את תלות החינוך במימון ציבורי, ולחצים מצד המערכת החינוכית עצמה המנסה להבטיח את הישרדותה באמצעות אחיזה נואשת בגישות מודרניות קפיטליסטיות ותרגומן לדפוסי פעולה שיבטיחו לה חיוניות . כלומר, לחצים שונים כובלים את בית הספר ואינם מותירים לו אפשרויות תזוזה . מכאן, שבית הספר של היום הוא מוסד על פרשת דרכים : קיימת בפניו האפשרות הריאלית ליפול טרף לכוחות הדומיננטיים של הניאו – קפיטליזם, הלא הם הכוחות הגלויים של השוק החופשי, הכלכלה הגלובלית, ההפרטה והמסחור האגרסיבי — אשר אינם נדרשים עוד למסווה שסיגלו לעצמם בעבר, ושוויתרו על האצטלה המדומה של "שוויון הזדמנויות", של "חינוך ערכי" ושל "פיתוח האדם" . אפשרות זו, אשר הופכת לרלוונטית בעבור בתי ספר רבים בעולם הראשון והשני, פירושה רדוקציה של הקשר החינוכי, דהיינו של היחס מורה – תלמיד, ליחסי לקוח – ספק ; פירושה הפיכת העבודה החינוכית לפעולה מתועשת של יצירת תפוקות לימודיות מוגדרות, ושל ביטול ההגדרה העצמית של החינוך כקשר אנושי והפיכתו לטכנולוגיה של הוראה בלבד . מול אפשרות זו, אפשר וחשוב להצביע על אלטרנטיבה בדמות חזרה רדיקלית למקור האנושי של העשייה החינוכית, כלומר, ליחס מורה – תלמיד כיחס המייצג עולם שלם של תוכן, מתודה ורגש, עולם הכרתי שבו אדם מבוגר מאפשר לילד להכיר בעצמו כבעל ערך עבור זולתו, ותוך כדי כך לומד גם המבוגר להכיר בעצמו כבעל ערך .
|
|