|
|
עמוד:12
12 חן למפרט ילדים, והשני הוא שקיים צורך ממשי של האנשים העוסקים בחינוך לצמצם את הפער הבלתי נסבל בין הדימוי, בין האידאה החינוכית שאִתה ולאורה היו רוצים "ללכת לעבודה", לבין המציאות הקשה, המנוכרת, המאמללת, האלימה וכפויית הטובה שבה הם נתקלים יום – יום במקום עבודתם . פער זה יוצר פעמים רבות תחושות של תסכול, חוסר אונים ורפיון ידיים — תחושות המצויות תדיר אצל מורים — ונדמה כי הוא בלתי ניתן לגישור . הטענה אשר תוצג במהלך הספר, ושעמדה גם ברקע הספר 1 היא שבבסיס העשייה החינוכית קיימת מחויבות רדיקלית הקודם, לאדם, הבאה לידי ביטוי במוכנות להנכיח את הזולת, את הילד כאדם שלם . מחויבות זו הנה עקרונית וקודמת לכל אידיאולוגיה או השקפת עולם ספציפית . היא אינה פועל יוצא מהאידיאולוגיה ההומניסטית של המודרניות, אלא מתקיימת כהוויה אוניברסלית, על – זמנית, המונחת בבסיס היותנו אנושיים, כלומר היותנו יצורים המסוגלים לאמפתיה, להגדרה עצמית, לאהבה ולמימוש רק באמצעות זולתנו . הבעיה ההיסטורית היא שבית הספר כמוסד חברתי אינו בנוי באופן המאפשר את מימושו של הקשר האנושי – החינוכי, משום שמימוש כזה חושף את תהליכי הדיכוי המתרחשים בו . בית הספר של המודרנה נבנה כמוסד שנועד לעשות אקדמיזציה מוצלחת לבני המעמדות המבוססים בחברה, ולאמן את האחרים בהסתפקות בפנטזיות הבלתי ממומשות וחסרות הערך של תהילת רגע בשעשועון טלוויזיה . ככזה, בית הספר המודרני עמד, ועדיין עומד, במשימותיו היטב . נקודת המפנה באפשרות לגשר על הפער, שפירושה להציע "חינוך אחר", מופיעה דווקא על רקע המציאות הפוסטמודרנית, שהיא מציאות משברית מבחינה חברתית ואישית . היא שומטת את הקרקע הן תחת מבנה – העל המחייב את בית הספר למטרות, למבנה ארגוני ולפדגוגיה המשרתים אינטרסים כוחניים, והן תחת האידיאולוגיה החינוכית של "עיצוב האדם על פי מודל רצוי" —
|
|