|
|
עמוד:11
חינוך אמפתי כביקורת הניאו-קפיטליזם 11 אך אם זהו ההיגיון העומד בבסיס מערכת החינוך, ייתכן שעלינו לתאר את תולדותיה ואת מצבה הנוכחי כסיפור הצלחה, ולא כך הוא . החינוך, על פי ההשקפה שתוצג במהלך הספר, אכן מצוי במשבר, וזהו משבר עמוק וחשוב, אם כי שונה במהותו מזה המתואר על ידי פובליציסטים, חוקרים, אנשי עסקים ופוליטיקאים . יסודו של משבר החינוך נעוץ בשני תהליכים מקבילים שיש קשר לוגי והיסטורי ביניהם, כתהליכים של דיכוי : האחד הוא שחיקת האפשרות לכונן יחסים בעלי משמעות וערך בין מבוגרים וילדים בהקשר הבית ספרי ) כלומר, לעסוק בחינוך ( , והשני הוא דעיכת מעמדו של בית הספר הציבורי כמכשיר עיקרי לחיברות ) הוא מוחלף על ידי אמצעי התקשורת האלקטרוניים, המוכיחים יעילות גבוהה יותר בעיצוב האדם כצרכן כפייתי ( , מה שמותיר לכאורה את בית הספר ללא תפקיד חברתי מוביל . המציאות המודרנית יצרה את בית הספר כמוסד חברתי סגרגטיבי . ככזה, בית הספר ביסודו הוא מוסד הבנוי לטיפוחם של ילדים מסוימים ולהכשרתם של אחרים לתפקידים חברתיים שוליים, תוך מתן אפשרות קטנה לניעות . מאידך גיסא, בית הספר הוא גם מוסד שבו נוכחת אידיאולוגיה הומניסטית של מחויבות לאדם, המהווה נדבך חשוב בדימוי העצמי של המבוגרים העובדים בו, של ההורים השולחים אליו את ילדיהם, ובסופו של דבר של הילדים והילדות הבאים בשעריו . זהו מקום עבודה של אנשים המדמים את עצמם כאנשים טובים, אוהבי ילדים, בעלי שליחות ומחויבות אנושית ; אלו אנשים אשר נשלחו על ידי "החברה" כדי לחנך את ילדיה ולהעבירם בבטחה ממציאות של בערות וחוסר אונים אל אפשרות לחיים טובים . לפער המשמעותי בין הדימוי הבית ספרי לבין מציאות מדכאת, קשה ובלתי נסבלת עבור חלק גדול מהילדים, יש שני היבטים : האחד הוא שהדימוי המיטיב עצמו הופך שלא במתכוון למכשיר של דיכוי, במובן זה שאינו מאפשר לבית הספר להבחין ולקחת אחריות על יצירתה של מצוקה אצל
|
|