הקדמה: הבל היה הרוצח הראשון

עמוד:12

12 אורן בן יוסף אנו יכולים לקרוא אותו מתוך התייחסות לכך שבסיפורים שאנו מספרים לעצמנו, מיתוסים שמטרתם לחזק את זהותנו האנושית, אנו נוטים להתייחס לרוח האנושית בצורה חיובית ולפעמים אפילו מפוארת, שאינה תואמת תמיד את המציאות . האם יש טעם באמת בסיפור שעל פיו הגיבור הוא מי שפונה לעזור או להושיע את שאר בני האדם סביבו, אם בפועל רגעים כאלו נדירים או כלל אינם קיימים ? מדוע להמשיך ולספר סיפורים אלו בעולם שבו עזרה לאחרים היא מעשה מאוס ? מדוע אנחנו נהנים לצפות בסרטים שבהם אנשים נלחמים למען הצדק בעולם שבו רובנו נלחמים למען רווח אישי, אם בכלל ? מצד אחר, ניתן לחשוב על היחס בין הסיפור והפעולה לא ככזה שבו סיפור מתאר פעולה דמיונית, אלא ככזה שבו היעדרה של הפעולה הוא זה שמוליד את הסיפור . במילים אחרות, ייתכן שבמקרה של הדרך , הסיפורים שבהם הגיבורים עוזרים לאנשים מסופרים בדיוק מכיוון שבמציאות הם לא עוזרים לאף אחד . זה הבדל חשוב . הסיפור יכול להיות מסופר מתוך צורך בתשבחות עצמיות, או כדי לפצות על היעדרם של המעשים המסופרים בהם . במקרה הראשון הנושא של הסיפור הוא האדם, ובמקרה השני הנושא הוא המעשה עצמו . לחלופין, הסיפור הדמיוני יכול להיות כזה שמצדיק בדיעבד את הפעולה . דוגמה לכך, כפי שאציג בהמשך הספר, היא האופן שבו סיפורים שונים סופרו כדי להצדיק את פעולת שעבודם של בני אדם בארצות הברית, לאחר שהלגיטימציה של מעשה השעבוד החלה להתערער . סיפורים דומים סופרו לאורך שנים כדי להצדיק את הפגיעה בבעלי חיים, ויותר מכך - גם כדי לשכנע בכך שאין צורך לעזור להם . כאמור, מחוץ למבנה שבתוכו הילד בסיפור של מקארתי צועק ללא בושה שהמלך אינו עוזר לאף אחד, ניצבות, שקועות במים, עדויות כמעט בלתי נראות לא רק לחוסר סולידריות אלא גם לאלימות ; כזו שייתכן מאוד שתרמה בסופו של דבר לקריסתה של

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר