|
|
עמוד:12
21׀ 4,000 שבועות של "כלכלת החלטורה", העסיקוּת עברה מיתוג מחדש וכעת היא מוצגת כ"נמרצוּת" — עבודה בלתי נלאית שאיננה נטל אלא אורח חיים מסעיר מבחירה, שראוי להתגאות בו ברשתות החברתיות . אלא שבמציאות זו אותה בעיה ישנה, בגרסה מוקצנת : הלחץ לדחוס עוד ועוד פעילויות לתוך כמות זמן שמתעקשת לא לגדול . לצד התלונות על מגפת העסיקות ישנן עוד תלונות רבות, כביכול אחרות, שאם נחשוב עליהן לרגע, נבין שגם הן למעשה עוסקות בזמננו המוגבל . קחו למשל את הקרב היומיומי נגד הסחות הדעת ברשת, והתחושה המטרידה שטווח הקשב שלנו התכווץ עד כדי כך שאפילו מי שהיה תולעת ספרים בילדותו מתקשה היום להשלים פסקה בלי שיחווה את הדחף להושיט יד אל הטלפון . מה שמערער אותנו כל כך, בסופו של דבר, הוא שיש כאן בעצם כשל בניצול מיטבי של מלאי זמן מצומצם . ( תחושת התיעוב העצמי שלנו אחרי בוקר שלם שבזבזנו בפייסבוק היתה קטֵנה משמעותית אילו מלאי הבקרים שלנו היה בלתי נדלה . ) ואולי הבעיה שלנו היא לא שאנחנו עסוקים מדי, אלא שאנחנו עסוקים בדברים שאין בהם סיפוק : נובלים באיזו עבודה משמימה, או לא עובדים כלל . קוצרם של החיים רק מעיב עוד יותר במצב עניינים כזה, מפני שאנו מכלים את הזמן המוגבל שלנו בדרך לא רצויה . אפילו כמה מהמאפיינים הקשים ביותר של התקופה שבה אנו חיים — כמו הקיטוב הפוליטי המחריד והטרור שמקצין בהשפעת סרטוני יוטיוב — קשורים, בעקיפין, לאותן עובדות בסיסיות הנוגעות לקוצרם של החיים . מכיוון שהזמן והקשב שלנו הם משאבים מוגבלים, ולפיכך גם יקרים, לתאגידים שמאחורי הרשתות החברתיות יש תמריץ לגזול מהם ככל שיוכלו, ובכל דרך שיראו לנכון — ולכן הן מציגות למשתמשיהן תכנים שיעוררו בוודאות את זעמם, במקום תכנים משעממים ומדויקים יותר . 7 ועכשיו, בואו נוסיף לכך את כל הדילמות האנושיות הנצחיות
|
|