|
|
עמוד:13
הקול הפנימי׀ 13 טלוויזיה בקמפוס, לומד במהירות איך להופיע בתקשורת . הצלחתי לעבור את הריאיון בלי להיכשל במילותי יותר מדי פעמים, וכעבור כמה שעות, הסיפור על המחקר שלנו שודר ; חמש-עשרה דקות התהילה שלי כמדען צומצמו בערך לתשעים שניות . לא ברור בדיוק מה היה במחקר שלנו שעורר את זעמו של כותב המכתב, אבל השרבוטים האלימים, ביטויי השנאה והמסרים המטרידים שהטקסט הכיל לא השאירו מקום לדמיון בנוגע לתחושות של הכותב כלפי . בה בעת, הם השאירו הרבה מקום לדמיון בנוגע למעשים שאליהם עלולות להוביל כוונות רעות כאלה . החמירה את חרדתי עוד יותר העובדה שהמכתב לא הגיע מרחוק . חיפשתי בגוגל את שם המקום שעל חותמת הדואר ועד מהרה התברר לי שהוא נמצא במרחק של בערך עשרים קילומטרים . מחשבותי התחילו להסתחרר בלי שליטה . צחוק הגורל היה שהכאב הרגשי שהתעורר בי עצמי היה עכשיו עז עד כדי כך שהרגשתי אותו ככאב גופני . בהמשך היום, לאחר כמה שיחות עם אנשים בהנהלת האוניברסיטה, מצאתי את עצמי יושב בחרדה בתחנת המשטרה המקומית וממתין לתורי . השוטר שבסופו של דבר סיפרתי לו מה שקרה לי היה אדיב אבל לא כל כך השקיט את חרדתי . הוא נתן לי שלוש עצות : להתקשר לחברת הטלפונים ולוודא שמספר הטלפון בביתי יהיה חסוי, לפקוח עין ולשים לב לאנשים חשודים שמסתובבים בקרבת המשרד שלי, והעצה שמצאה חן בעיני יותר מכולן — לחזור כל יום הביתה מהעבודה בדרך שונה כדי להבטיח שאיש לא ילמד את השגרה היומיומית שלי . זה הכול . המשטרה לא התכוונה לשלוח כוח משימה מיוחד . הכול נשאר בידי שלי . זאת לא היתה בדיוק התגובה המעודדת שקיוויתי לשמוע . באותו היום נסעתי הביתה בנתיב ארוך ומפותל דרך הרחובות נטועי העצים של אן ארבור וניסיתי לחשוב על דרכים להתמודד עם המצב . חשבתי לעצמי, בוא נעבור על העובדות . האם אני צריך לדאוג ? מה אני צריך לעשות ? לדברי השוטר ולדבריהם של כמה אנשים אחרים ששיתפתי בסיפור, היו תשובות ברורות שיכולתי לתת לשאלות האלה . לא, אתה לא צריך
|
|