|
|
עמוד:12
21׀ איתן קרוס המכתב והלהג היום התחיל כמו כל יום אחר . התעוררתי מוקדם, התלבשתי, עזרתי להאכיל את בתי, החלפתי לה חיתול, ואכלתי במהירות ארוחת בוקר . אחר כך נתתי נשיקה לאשתי, יצאתי מהבית ונסעתי לעבודתי בקמפוס של אוניברסיטת מישיגן . זה היה יום שטוף שמש, קר אבל שלֵו, באביב של שנת 2011 — יום שנדמה שהבטיח אור ושלווה גם במחשבות . כשהגעתי לאיסט הול, הבניין הענקי עם קירות הלְבֵנִים שבו שוכנת המחלקה המפורסמת לפסיכולוגיה של אוניברסיטת מישיגן, מצאתי בתיבת הדואר שלי פריט יוצא דופן . מעל ערמת כתבי העת המדעיים שהצטברו בתיבה היתה מעטפה שהמען נכתב עליה בכתב יד . נדיר היה למצוא בתיבת הדואר שלי בעבודה מעטפות כתובות בכתב יד, ולכן הסתקרנתי לראות מה יש בתוך המעטפה . פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא אותו תוך כדי הליכה לעבר המשרד שלי . ואז זה קרה . עוד לפני ששמתי לב כמה חם נהיה לי, הרגשתי את הזיעה מחליקה על עורפי . זה היה מכתב אִיוּם . מכתב האיום הראשון שקיבלתי אי-פעם . בשבוע הקודם הופעתי לכמה דקות בחדשות הערב של רשת CBS 1 זה ודיברתי על מחקר במדעי המוח שעמיתַי ואני בדיוק פרסמנו . היה מחקר על הקשרים בין כאב פיזי לכאב נפשי, שמצאנו שהם דומים אלה לאלה יותר מכפי שעלה ממחקרים קודמים . התברר לנו שלאמיתו של דבר, המוח קולט כאב רגשי וגופני בצורות דומות להפתיע . התברר ששיברון לב הוא מציאות פיזית . התוצאות הלהיבו אותנו, אבל עמיתי ואני חשבנו שתשומת הלב למחקר שלנו תסתכם בהתעניינות מצדם של כמה עיתונאי מדע שירצו לכתוב עליו בקצרה . להפתעתנו הרבה, הממצאים נפוצו באופן ויראלי . רגע אחד עוד הרציתי בפני סטודנטים לתואר ראשון על הפסיכולוגיה של האהבה וברגע שלאחריו מצאתי את עצמי באולפן
|
|