|
|
עמוד:14
14 | התאבדות המערב שכמעט איש מתחת לגיל שישים לא שמע עליו ( "ג'יימס מי ? " ) . ולרוב האנשים שמעל לגיל זה, ברנהם הוא לא יותר מזיכרון קהה, מעין טרנד חצי נשכח ומביך מעט שמעולם לא הצליח לחזור לאופנה . "אה, כן", מנצנץ משהו בזיכרונם פתאום, "הכותב של מהפכת המנהלים" — ספרו הראשון והמפורסם ביותר של ברנהם, שפורסם ב- 1941 — "לוחם נלהב במלחמה הקרה, עזר להקים את הקונגרס לחופש תרבותי ו . . . הוא לא היה תומך של מקארתי ? " . התשובה לשאלה האחרונה היא : לא — עוד על כך בהמשך — אבל גם רמז קל שבקלים לנטייה ל"מקארתיזם" הספיק כדי להגלות מישהו מהזיכרון הקולקטיבי, כפי שלמד ברנהם על בשרו . יוצאי הדופן הבולטים בהשכחה הכללית המקיפה את ברנהם הם אלה הקשורים לנשיונל ריביו, הדו-שבועון השמרני שעזר ברנהם להקים ב- 1955 , כשהיה בן חמישים . במשך יותר משני עשורים החיה ברנהם את עמודיו של כתב העת בסגנונו החסכני שאינו חוסך בביקורת, ובחוכמתו כעורך . הוא כתב על מגוון נושאים, החל במדיניות חוץ — תחום המומחיות שלו — וכלה ( בתחילת הדרך ) בקולנוע . ויליאם פ' באקלי הבן, העורך המייסד והרוח החיה של כתב העת, קרא לברנהם "גורם ההשפעה האינטלקטואלית הראשון במעלה על הנשיונל ריביו מאז יום היווסדו" . בעולם צודק יותר היה בכך כדי להבטיח הכרה ועניין מתמשכים . אבל בעולמנו, השילוב בין העצמאות האינטלקטואלית הלא-מרוסנת והאפיקורסיות הלא-מסתחבקת של ברנהם דן אותו ללימבו העכור השמור למי שמעז לצאת יתר על המידה נגד המוסכמות . ב- 2002 פרסם דניאל קלי המנוח את ג'יימס ברנהם והמאבק על העולם — ביוגרפיה מדוקדקת ומלאת מחשבה של אותו זבוב פוליטי חכם הטורד את מנוחת החברה העצלה . אם יכול ספר כלשהו להחיות את המוניטין של ברנהם, זהו הספר . אבל ברנהם יוצא דופן מדי, פולמוסי ונאמן מדי לתכתיבי היושרה האינטלקטואלית מכדי שיוכל ליהנות מצורה כלשהי של רנסנס . נכון לקיץ 2014 , בזמן שאני כותב את המילים האלה, כל ספריו של ברנהם — עשרה בערך — רשומים כ"לא בהדפסה" או "בזמינות מוגבלת", כלומר, יותר מוגבלים מזמינים . על כן אני אסיר תודה על כך שתוכנית ויליאם פ' באקלי הבן
|
|