|
|
עמוד:10
10 | התאבדות המערב ועמית אדיב מתחת לחזות חיצונית מאופקת וג'נטלמנית — מקרינות אותו טון יבש ופיכח הגוער בנטייה האנושית להונאה עצמית . כמה ממבקריו של ברנהם, ובראשם ג'ורג' אורוול, מקבלים את הדיוקן העצמי הזה של האמן כמנתח מדעי ואפילו א-מוסרי של פוליטיקה של כוח . ואומנם, ביקורתו של אורוול כוללת את ההאשמה שברנהם נהנה מדי כשתיאר את האילוצים נטולי החרטה המניעים את האדם לדכא ולרצוח אחרים בעיתות אי-ודאות . הוא התקרב, כתב אורוול, לסגידה לכוח במסווה של ריאליזם . כל אותם היבטים של אישיותו הספרותית של ברנהם, אולי חוץ מהאחרון שבהם, עולים בקנה אחד עם ייצוגו כמנתח ריאליסטי, חסר רגש כמעט . אבל רושם זה מתפוגג לאחר קריאת כמה עמודים מהתאבדות המערב . כל קורא יודה : זוהי יצירה של כותב מעורב ונרגש המגיב בלהט לאירועים ברחבי העולם, הנראים בעיניו כמצויים בין שערורייה לטרגדיה . הריאליזם עודנו שם, כמו תמיד, וכן הנימוקים הלוגיים הקרים . אבל הם אינם מובעים בקרירות, גם לא בתרעומת, שכן זעם נוסח המלך ליר על מזג-האוויר הפוליטי הוא מבחינת ברנהם אחד מסימניו של הליברליזם האמריקני המודרני . נהפוך הוא, הריאליזם והלוגיקה מובעים בסרקזם, בשנינות, בפראות, ולעיתים במעין הנאה נואשת ממצעד האיוולת של יריביו המושבעים מהמחנה הליברלי . התאבדות המערב הוא הספר הראשון שבו אוחז ברנהם בצווארוניהם של קוראיו ומטלטל אותם במקום להצביע בשקט על העובדות הברורות שהצליחו לחמוק מהם . טיעוניו חזקים כתמיד, אבל לעיתים אינם מתועדים באותו דקדוק . הוא מבסס את טיעונו נגד הליברליזם על תובנות נועזות כשם שהוא מבססו על ההיקש הלוגי הרגיל שלו . סגנונו נבואי יותר מאשר מקצועי . אי-צדק ואיוולת אינם משעשעים אותו עוד ; הם מעוררים את זעמו . ברנהם מרופף כאן את העניבה, והתוצאה אולי אינה ספרו הטוב ביותר, אבל בהחלט ספוג-ההשראה שבהם . מה סיפק לו את ההשראה ? הרשו לי להציע שלוש אפשרויות : ראשית, כפי שכתוב במבוא המשובח והמאלף של רוג'ר קימבל, חייו של ברנהם היו רצף של מחויבויות מוסריות, פוליטיות ואומנותיות
|
|