|
|
עמוד:12
העיקר הבריאות | 12 ללמוד רפואה . למדתי בתחילת שנות ה- 80 ' באיטליה, בקליארי שבסרדיניה . מתוך כמה מאות תלמידים שהתחילו את הלימודים בשנה הראשונה, בשנה השלישית נותרו כמה עשרות בלבד, אני אחד מהם . את לימודיי סיימתי שם בהצטיינות יתרה, וכשחזרתי ארצה בתום השנה השלישית, להמשיך את לימודיי באוניברסיטת תל אביב, נחשפתי לראשונה לפער המהמם בין הרצינות והיסודיות של חו"ל לבין הפרטאץ' הישראלי . התחושה הייתה של אגרוף לפנים . בעוד המרצים והסטודנטים באיטליה התייחסו ללימודים, לאוניברסיטה, להרצאות ולעמיתים ביראת כבוד, כמעט יראת קודש — בארץ היה הפוך לחלוטין . באיטליה המרצים והסטודנטים היו לבושים תמיד באופן מכובד ומכבד, ההרצאות היו מתחילות בדיוק בזמן ומעולם לא הסתיימו לפני הזמן, האולם תמיד היה מוכן וידוע מראש והמרצים הכירו היטב את החומר הנלמד והגיעו מוכנים לשיעור . בארץ — ההפך הגמור . חוסר הרצינות וחוסר הכבוד להוראה כהוראה, שררו בכול . זרעי הביקורת שלי על המערכת נטמנו, אם תרצו, כבר אז . א סו תא — מנח של ות לח דש נ ות אבי ניהל את בית החולים הפרטי הגדול בישראל, אסותא בתל אביב, והיה בעל מניות בו . עבדתי באסותא במקביל ללימודיי, בהתחלה בתפקידים זוטרים ובהמשך תפקידים ניהוליים, תחת אבי . עם תום לימודיי חזרתי לאסותא, עם דיפלומה רשמית של דוקטור, ומוניתי למנהל אדמיניסטרטיבי ולאחראי על השיווק . באותו זמן זו לא הייתה גאווה גדולה לעבוד באסותא . בפרט בתקופת לימודיי, התביישתי בכך שאני עובד בבית חולים פרטי . רפואה פרטית נחשבה אז כנחשלת, כמשהו מחוץ לקונצנזוס . הייתה לכך סיבה טובה : ברפואה הציבורית נמצאו הרופאים הטובים ביותר והציוד הטוב ביותר, בעוד בית החולים אסותא שכן במבנה ישן
|
|