|
|
עמוד:12
רומן עם עיפרון 12 בין שפע הרעיונות שבספר בולטת לעיניי משימתו המורכבת של סשה לקיים את העיקרון של הדוכס דה לה רוֹשְׁפוּקוֹ : “כל הכללה אינה נכונה, כולל הכללה זו . “ כלומר, ניסיונו לפרק מבנים, תפיסות, קיבעונות, כללים וחוקים שעלולים להשתמע מדבריו או מדברי אחרים, ולהעמיד את תלמידיו ( בעיניי, כל מי שיקרא את הספר הופך אוטומטית לתלמידו ) על רגליהם-שלהם, לתמוך בהם בלי להחזיק, לחזק אותם בלי למנוע מהם את הצורך לפתח את כוחם-שלהם . כשסשה מחלק את הרישום, ובעצם את מעשה היצירה כולו, ל“מה“, “כיצד“ ו“לשם מה“, הוא מעמיד אותנו בבת אחת בשדה אוניברסלי הרלוונטי כמעט לכל מרכיב בחיינו, ובכך הופך את הספר לבעל משמעות גם למי שאינו עוסק ברישום או אינו רואה את עצמו כיוצר . במקרים רבים, רבים מדי, אנו עדים לעשייה העסוקה רובה ככולה ב“מה“ וב“כיצד“, ומעט מדי ( או כלל לא ) ב“לשם מה“ . התעקשותו של סשה להפנות את מבטנו אל ה“לשם מה“ מקבלת משנה תוקף מעצם הידיעה שמדובר במורה וירטואוז וברשם ובצייר מן המעלה הראשונה, שהיה יכול להסתפק בקלות בקריירה שכולה “כיצד“ . כמורה טוב, מוליך אותנו סשה במסלול מעגלי הבוחן שוב ושוב כיצד קשורים ביניהם ה“מה“, ה“כיצד“ וה“לשם מה“, עד שהקשר הזה, שאינו בר ניתוק, נעשה בעינינו טבעי וברור . ומשהו על אופי הכתיבה וסגנונה : מי שיקרא את הספר יבחין מיד שאין מדובר בכתיבה “אקדמית“ . נהפוך הוא, יש כאן הפרה לא רק של כללי הכתיבה המקובלים באקדמיה, אלא של כללי הכתיבה העיונית באשר היא . יתרה מזאת, לא אחת נחצים הקווים גם מבחינת
|
|