הייתי מזכירת הפלוגה של פוזה

עמוד:12

[ 12 ] י״א, יצאו הבנים עם הט . נ . ט . על הגב — לפוצץ . זה היה אם כן כל-כך טבעי, שמיָד עם סיום הלימודים התגייסו כל החבריה שלי לפלמ״ח . ואני ? חזרתי לקיבוץ שלי, לגבעת חיים, ורציתי להתגייס . ואז אומרים לי — ״עכשיו יש סדר, יש רופא ויש בדיקה רפואית״ . כשבדק אותי הרופא וגילה שיש לי אסטמה, אמר לי משפט אחד קצר וחד : ״עם אסטמה לא מתגייסים לפלמ״ח״ . מה לעשות ? בגבעת חיים היה לנו חבר — אריה חפר שמו, שהיה לו תפקיד מסוים במטה הפלמ״ח בתל-אביב . קמתי ונסעתי אליו, לא מספרת דבר — לא על הרופא ולא על האסטמה, ככה מתעלמת מכל הבדיקה והדברים . אמרתי לאריה : ״באתי אליך כי אני מוכרחה לצאת לפלמ״ח — גייס אותי״ . אריה ענה לי בפשטות : ״אין שום בעיה, לאן את רוצה להתגייס ? ״ עניתי לו : ״לא חשוב לי, לאן שיגידו — אלך״ . והוא שלח אותי הישר לעין-השופט . אני זוכרת שמיד למחרת קמתי ונסעתי לעין-השופט . באתי ומצאתי מחלקת פלמ״ח מסודרת, שכבר היו עליה סיפורים שלמים, ואני באה ככה, לא עם קבוצה, לבדי ולא מכירה אף אחד . מי שקיבל אותי היה שלומק׳ה המ״מ ; כבר הודיעו לו שאבוא, והוא קרא לי לריאיון . אינני יכולה לשכוח את זה : לא היה שום ״עמוד נוח״ ו״עמוד דום״ . זה היה כל-כך אנושי . הוא היה נער צעיר, אולי מבוגר ממני בשנה . הוא

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא